מצעד האיוולת נמשך בגבעת האולפנה
הריסת הבתים היא מעשה טפל, המאפיל על העיקר. ההתנחלות מצעידה אותנו לקראת התהום המשיחית של מדינה דו-לאומית
אמירה קטגורית זו נאמרת למרות צביעותם הפוליטית של "הנעקרים", שכל אחד ואחד מהם ידע גם ידע כי ההתנחלות מראשיתה נמצאת בקרביים של האוכלוסייה הפלסטינית ושנויה במחלוקת בחברה הישראלית.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
דרושה הנהגה למחאה חשובה / זיו לנצ'נר
נשימה אחרונה בגבעת האולפנה / רותי קוטלרוב
צביעות בכלל וצביעות פוליטית בפרט היא עניין דוחה מכל בחינה שהיא, ואין לה כפרה בכל נסיבה כלשהי, אבל האמת העירומה פשוטה בתכלית: לאיוולת הפוליטית הקרויה התנחלות אחראי כל שלטון מאז 1967. החל בו המרכז-שמאל, והימין-מרכז שכלל אותו לממדים מטומטמים. כל תחבולה והערמה שניתן היה לנקוט על מנת להגניב תקציבים עצומים למעשה איוולת זו, לרבות כל טיעון ביטחוני כביכול, גויסו, נוצלו ומוצו עד תום. שם עלתה כפורחת מדינת רווחה, שעה שכאן, בגבולות הקו הירוק, היא הצטמקה ונבלה.
מרגע סיום מלחמת ששת הימים והקמת "התנועה לביטחון ושלום" ב-1967 על-ידי "שמאלנים הזויים" כמוני, ועד לנאום בר-אילן של ראש הממשלה נתניהו, נדדה התובנה הפוליטית האסטרטגית הקרויה שתי מדינות לשני עמים ממיעוט זעיר של שמאל-ציוני שראה בשליטה על עם אחר כפירה בעיקר הציוני, אל תודעת הרוב המוחלט של האזרחים במדינה. לאו דווקא ממניע ציוני, אלא בעיקר מתוך השלמה עם הרצון הפלסטיני האלים להשתחרר, בתמיכה עקבית וחזקה של הקהילה הבינלאומית, ומרצון להתבדל תרבותית, חברתית וקהילתית מהפלסטינים.
בין לבין, ממשלות חסרות חשיבה אסטרטגית ותאבות שלטון בכל מחיר, ללא תלות במוצא הפוליטי שלהן, קנו בשלמונים את הנוחים יותר לקנייה פוליטית - את המפלגות הדתיות - והניחו לתנועות המשיחיות מימין ומשמאל לעוור את סדר היום הלאומי, ולהסיט את הדיון הציבורי מהסוגיות האמיתיות: הלאומיות והחברתיות-כלכליות. כך התרחב הפער בהכנסות, העמיק העוני, ומעמד הביניים נדחק מטה.
איום על עתיד ישראל
כאיש שמאל, איני רואה תכלית בהריסת הבתים בגבעת האולפנה או בכל מקום אחר. המאמץ המושקע בכך הוא בעיניי טפל לחלוטין. עבורי העיקר הוא במניעת האיוולת של המשך ההתנחלות, האונסת אותי, כציוני, לצעוד צעד אחר צעד לקראת התהום המשיחית של מדינה דו-לאומית, שבה הלאום השני נשלט על-ידי הלאום הראשון. ההנחה האמונית שריבונו של עולם כבר יסדיר עבורנו את העניינים לטובה מדירה שינה מעיניי ומאיימת על עתיד נכדיי.
הוויכוח אינו על זכותנו ההיסטורית על הארץ הזו, אלא על תמצית מהותה של הציונות. הכאב על ויתור על חלק ממנה לטובת תושביה שהגדירו עצמם כפלסטינים אינו נחלת חובשי הכיפה בלבד. כאב זה מלווה אותי יום יום. הוויכוח הוא על ההתמקדות בטיפוחה בפועל של מדינת היהודים, על כלל אזרחיה, כחברה ציונית סולידרית, בגבולות שהגדירה לעצמה מבחינה ביטחונית בלבד, נזהרת מהמשך השליטה על העם האחר כמו מאש.
הייתי יכול בהחלט לחיות עם חוק הסדרה, אילו הכריזו המתנחלים קבל עם ועדה על נכונותם לקבל על עצמם כל הסדר גבולות שייקבע בעתיד, בין שבהסכמה ובין שבאופן חד-צדדי, גם אם זיקתם לארץ האבות תיאלצם להיות תושבי המדינה הפלסטינית. לא לי כאיש שמאל ציוני, המטלה להקים את מדינת פלסטין, אבל ככזה - עליי להגדיר את גבולות מדינת היהודים, כך שתישאר כזו גם בעתיד.
כבר לפני כ-35 שנה הזהרתי, חזור והזהר, כי האונס הפוליטי המשיחי של המתנחלים, ציבור שמבחינתי הוא אנטי-ציוני מובהק, עשוי להוביל למלחמת אחים. ניצניה נבטו כבר אז, ואת ריחו המבאיש של פריה ההולך ומבשיל אי אפשר שלא להריח. כולנו משלמים כבר עתה ונשלם הרבה יותר בהמשך על "תג המחיר" של האיוולת הפוליטית המתנחלת, אלא אם כן, נמוטט קודם לכן את משיחיות השקר, משני הצדדים, בטרם תמוטט אותנו.
מוטי אשכנזי, מנהיג תנועת המחאה לאחר מלחמת יום כיפור
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
