"חדר החדשות": מהדורה בטעם של פעם
ארון סורקין, יוצר "הבית הלבן", מנסה להחזיר את הצופים לימים פחות אדישים וזריזים בסדרה החדשה שלו, "חדר החדשות". למרות הדיאלוגים המיושנים, זה בדרך כלל מצליח לו
"אני רוצה להחזיר את העיתונות למה שהיא היתה פעם, לימים של חדשות ודיווחים אובייקטיביים, של חשיפת האמת ואמירתה לאנשים טפשים, ישר בפנים". המשפט הזה נאמר על-ידי המפיקה מקנזי מקייל למגיש מהדורת החדשות ברשת ACN, וויל מקאבוי, וזו גם המהות של "חדר החדשות" (שעלתה אמש ב-yes oh) - הסדרה החדשה של ארון סורקין, יוצר "הבית הלבן" ותסריטאי "הרשת החברתית".
"חדר חדשות" מגיעה יותר מעשור אחרי ההצלחה של "הבית הלבן", וישנם קווי דמיון בין השתיים - בין אם במוזיקת הפתיחה, כולל התמונות בשחור לבן, ובין אם בחילופי הדברים שבין הדמויות. אבל הפעם אין לנו נשיא מכובד שההתייחסות אליו היא מרוחקת ומלאת יראה, אלא מגיש חדשות ותיק בשם וויל מקאבוי, שמאבד עשתונות בתוכנית אירוח פוליטית וצורח קבל עם ואינטרנט שאמריקה היא ממש לא המקום הכי טוב בעולם, שיש בה הרבה חרא ושהיא, למעשה, מדורגת במקומות גבוהים מול מדינות אחרות רק בדברים רעים, בעוד שבכל הקשור לדברים טובים היא מדשדשת מאחור.
"חדר החדשות". עוד פנינה טלוויזיונית מבית ארון סורקין?
ג'ף דניאלס עושה את תפקיד המגיש האגואיסט שחושב שהוא חי על האולימפוס, זחוח ומאוהב בעצמו, בצורה הטובה ביותר - בעיקר כשמגלים את האמת עליו. שלושה שבועות אחרי ההתמוטטות שלו מול מצלמות הטלוויזיה, הבוס שלו, צ'ארלי סקינר (סם ווטרסטון, "חוק וסדר") מסביר לו שמעכשיו תשלוט בחייו מפיקה חדשה-ישנה בשם מקנזי מקייל (אמילי מורטימור). מהר מאוד נגלה מה טיב היחסים בין השניים ויהיה להם חלק חשוב בהתנהלות של צוות החדשות של מאקבוי.
מקייל מביאה איתה צוות הפקה חדש שבראשו עומד ג'ים הרפר (ג'ון גאלגר ג'וניור), בחור צעיר ומבריק שמצליח להשיג את כל מה שהוא רוצה - טוב כמעט הכל, רק בגלל שהוא נחמד. אליהם מצטרפת מגי (אליסון פיל), שהיתה מתמחה, הוקפצה למעמד של עוזרת אישית ועכשיו היא מפיקה שותפה.
כמו כן, תמצאו שם את ניל (דב פאטל מ"נער החידות ממומבאיי"), איש מחשבים שאחראי לבלוג של מקאבוי (שאפילו לא יודע שיש לו בלוג) ושמתגלה כאוצר אדיר של ידע, ועוד אנשי צוות שיחד מרכיבים קלחת אנושית שכל מטרתה היא להביא את החדשות האמיתיות אל המסך, מהסוג שלא משלמים לך מתחת לשולחן כדי להביא אותן. מובן שבין לבין יש המון רומנטיקה - בין מקאבוי למקייל, בין ג'ים ומגי (שהם העתק כמעט זהה של ג'וש ודונה מ"הבית הלבן"), וזה מגיע גם לחלונות הגבוהים.
כולם יחד, כולל ארון סורקין, מנסים להביא עיתונות אמיתית לעולם שנשלט בידי קפיטליזם אכזרי שעוזר רק למי שיש לו כסף. מקאבוי, מקייל ושות' מנסים להעיר את הקהל האמריקני מהתרדמת אליה שקע יחד עם סיפורים על האפליקציה הבאה בסלולרי של הדור החדש, איפה משיגים את השיזוף הכי טוב או עוד קצת רכילות על כוכבת כלשהי שקלטת הסקס שלה הפכה אותה לחשובה יותר מהנשיא.
הם מנסים להאיר את מה שבאמת חשוב וללמד את הקהל לצאת מהאדישות שלו ולהבין שביקורת היא עניין חשוב להמשכיות המין האנושי, שצריך לשאול שאלות כל הזמן ולהתנגד למה שמנסים למכור לך - דבר לא פשוט, ואולי אפילו בלתי אפשרי כשמדובר ברשת הנשענת כספית על פרסומות למוצרים שמגיעים מהחברות ששולטות בשוק.
צ'רלי, הבוס מאושר כמובן, בעיקר כי הוא מגיע מעולם של עיתונות אמיתית ומהימנה (שלא לומר מהדור של ג'ד ברטלט - הנשיא של "הבית הלבן"), והוא עושה הכל כדי לקדם את הבייבי החדש שלו, אפילו במחיר של מאבק מול מי שעומדת בראש הרשת - ג'יין פונדה בתפקיד מצוין שקורץ בשובבות לאקס שלה, טד טרנר (ורשת CNN).
לא תמיד צריך להתחדש
סורקין הוא תסריטאי ויוצר שרבים מכנים גאון, בעיקר אחרי ההצלחה הגדולה של "הבית הלבן", לכן היה מפתיע לקרוא ביקורות בריטיות פושרות על "חדר החדשות", ואפילו מעליבות. עם זאת, אחרי צפייה בכמה פרקים, אפשר אולי לשער שאחד הדברים שעלולים להשפיע על ביקורת כזו היא המחשבה שסורקין בעצם לא התקדם מאז ימי "הבית הלבן". נישא על גלי האהדה, הוא מבסס את התסריטים של "חדר החדשות" על אותם אלמנטים של פעם, ולכן נדמה שהדיאלוגים מיושנים קצת - ואפילו מובאות, לא עלינו, ציטטות מספרי פילוסופיה והיסטוריה.
תחושת מחזור? ארון סורקין מצטט את עצמו
אבל צריך להבין שסורקין עושה את זה בכוונה כדי להחזיר גם אותנו אחורה, אל ימים שבהם לא היינו אדישים, ימים בהם עיתונאים ראו בעבודתם שליחות ויכלו לעשות אותה בצורה נקייה, בלי לקבל הוראות ממי שמשלם על זמן פרסומת. קל להיגרר לתחושה שמדובר במשהו מיושן, לא מהיר מספיק. אבל סורקין היה ונשאר גאון שיודע בדיוק מה הוא עושה, ואפילו מלגלג על הדור הזה שבו הכל מהיר, קצר ולא לעניין.
"אני רוצה שכולם ידעו שהמהדורה של הערב היתה עיתונות טהורה ומצוינת, שהיא היתה מלאה בהתרגשות, באמיתות ועובדות, כמו העיתונות של פעם. אני רוצה שכולם ידעו שמקאבוי ומקייל הם צמד מנצח. אני רוצה שכולם ידעו את
זה", אומר צ'רלי לאחת הצעירות מצוות ההפקה. היא בתגובה עונה לו: "אבל יש לי רק 140 תווים שאני יכולה להשתמש בהם" - סצינה קצרה שמבטאת יותר מהכל את מלחמת העיתונות של פעם בזו של היום.
"חדר החדשות" מטיחה את האמת בפרצופכם, ממש כמו שמקייל אומרת למקאבוי, והיא עושה את זה בצורה מענגת עד כאב. אם סורקין ימשיך בדרך הזו, צפויה לנו פנינת טלוויזיה איכותית אמיתית שעוד עלולה לשנות סדרי עולם.
