כרטיסים בבקשה - עולמו המיוחד של ספסר

רובין, 48, שיקגו

"ספסר הוא כמו ברוקר בבורסה: לפני כל משחק אני קונה כמה שיותר כרטיסים במחיר הכי נמוך, ומנסה למכור אותם במחיר הכי גבוה. הזמן הכי טוב למכירה הוא כשהשתתפות של אחד הכוכבים מוטלת בספק. במיוחד כשהכוכב הוא מייקל ג'ורדן.

במשחק החמישי בסדרת הגמר של 1997 בין הבולס ליוטה ג'אז התחילו שמועות שג'ורדן עם 40 מעלות חום והוא לא משחק, ושעתיים לפני המשחק הבנתי שיש לי הזדמנות לקופה רצינית. התחלתי לרוץ בין האוהדים של שיקגו ולהפיץ שמועה שג'ורדן בחוץ. באותם ימים לא היה אינטרנט, והדבר הכי קרוב לגוגל היה ג'יי העיוור - האוהד המפורסם שהיה יושב בדוכן הפרצל שלו מחוץ לאולם ומעדכן את כולם בכל פרט מחדר ההלבשה בזכות הקשרים שלו עם פיל ג'קסון. אם יש משהו שהעיוור אהב יותר מג'קסון זה כסף, ואחרי ששמתי 20 דולר בכיס שלו הוא דאג להודיע לכולם שאלוהים נכנע לשפעת ונשאר עם חליפה על הספסל.

(צילום: getty image bank)

מאותו רגע התחילו עשרות אנשים להיפטר מהכרטיסים שלהם, והראשון שקיבל אותם במחיר נמוך יותר מהקופות הייתי אני. חצי שעה לפני המשחק, עם משהו כמו 70־80 כרטיסים בכיס, הודעתי לקהל מחוץ לאולם שיש שינוי של הרגע האחרון ושג'ורדן משחק למרות המחלה, וכמובן שגם ג'יי העיוור גיבה את החדשות בתמורה לשטר חדש. ברגע ההוא אנשים הפכו את העולם ואת חשבון הבנק שלהם כדי להשיג כרטיס, ואני סיימתי את יום העסקים המוצלח הזה עם קופה של חמש ספרות. לפחות הקונים היו מרוצים: הם ראו את ג'ורדן במשחק חייו, קולע 38 נקודות ואז יורד לחדר ההלבשה מעולף לגמרי.

רק אל תחשוב שאני סתם נוכל, כן? לפי החוק בארצות הברית, במרחק של 150 יארד מהאולם מותר למכור כרטיס בכל מחיר. רק זיוף כרטיסים נחשב לעסק אסור, אלא שהוא הרבה יותר משתלם מספסרות. עכשיו, לזייף גרוע כל אחד יכול. אם ללקוחות יש רבע מוח, הם יקלטו שהכרטיסים נראים כאילו עיצבו אותם בבית דפוס בבגדד ולא יקנו ממני גם בעוד שלוש עונות. אם אין להם מוח בכלל הם יקנו, לא יוכלו להיכנס וילשינו עלי לשוטרים.

אבל זיוף טוב הוא אמנות, ואת זה יגיד כל מי שראה את הכרטיסים שזייפתי באחת הסדרות בין הניקס לבולס בשנות ה-90. הייתה לי רק טעות אחת: לא שמתי לב שהכרטיסים שהדפסתי, 50 בערך, היו כולם לאותו מקום. רק כשהגעתי למגרש קלטתי את זה, וכבר היה מאוחר מדי לזייף מחדש. אז אמרתי, טוב, אם אני לא שמתי לב אולי גם הלקוחות לא ישימו לב. זה עבד.

רבע שעה לפני הבאזר הכל נמכר. חבר שלי, שישב לא רחוק מהמקום שמכרתי ל-50 אנשים שונים, סיפר לי שאת כל הרבע הראשון הוא לא ראה כי הייתה שם תגרה ענקית בין מלא אוהדים שכולם בנו על שורה 23, כיסא 4. אחד מהם השתחרר מהכלא באותו יום, ואחרי שהתחיל שם מכות ושבר כמה שיניים לאחרים החזירו אותו לאותו תא.

למרות הבלגן הזה, אני חושב שזאת הייתה גנבה מוסרית. לא כמו חבר אחר שלי, שמכר פעם כרטיס מזויף לאח של מייק טייסון. אחרי שלא הכניסו אותו, טייסון האח איים עליו שאם הוא לא מחזיר לו את הכסף ונותן לו כרטיס חדש חינם, הוא יזכיר לו מאיזו משפחה הוא מגיע. טוב, אידיוט החבר שלי. חוק ראשון בבית הספר לספסרות: דע ממי אתה גונב".

רג׳י, 40, יוסטון

"2002 הייתה שנת הפריחה של הספסרים ביוסטון. הייתה לזה סיבה אחת בגודל 229 סנטימטר, וקראו לה יאו מינג. מי שיבדוק יגלה שבמשחקי הרוקטס באותה שנה היו יותר גמדים מלוכסנים משנגחאי מאמריקאים שגרים בטקסס".

"אולם הטויוטה סנטר נראה במשחק הראשון של העונה כמו הבורסה של בייג'ינג - חבורה של סינים משוגעים רצים עם מזוודות ומחפשים כרטיסים. בשבילנו זה היה גן עדן; אין דבר טוב יותר מאנשים קטנים עם כיסים גדולים שמוכנים לעשות הכל כדי לראות משחק. גם הספסרים החלשים סגרו לפחות 5,000 דולר בערב הזה, אבל הסינים לא הציעו רק כסף. היה טייס אחד שלא היה עליו אשראי, ובשביל כניסה ל-VIP הוא הציע כרטיס טיסה כלל-עולמי פתוח לשנה. לא חשבתי פעמיים. אם תהית, אז גם את הכרטיס ההוא מכרתי לסיני אחר שהסכים לשלם עליו יותר כסף ממה שהיה עולה לו כרטיס לכל מקום בעולם.

חמש דקות לפני המשחק הראשון ההוא הגיעו פתאום שני סינים, אבא וילד בן תשע, שביקשו כרטיסים. לאף ספסר לא היה כרטיס חוץ ממני, שנשארתי עם אחד. האבא שילם 1,000 דולר, ובהתחלה לא הבנתי איך הוא נותן לבן שלו ללכת לבד. אבל אז הוא שלף עוד שני שטרות של מאה, ואמר לי: 'תוכל לשים עין על הילד לשעתיים בזמן שאני במשחק?'. ככה, מספסר שיומיים לפני כן עוד ישב במעצר על סמים, הפכתי לבייביסטר לילד סיני שבחיים לא פגשתי.

צ'אנג הקטן דווקא יצא גבר. לקחתי אותו לפאב, הוא סיים שליש בירה ולא היה קרוב אפילו להקיא, וזוג עשירים שישבו לידו נתנו לו סתם ככה שני כרטיסים חינם למקומות הכי טובים במשחק הבא. בגלל שהוא והאבא המפקיר שלו כבר עמדו לטוס בחזרה הביתה, בסוף הוא נתן לי אותם. ככה התחלתי את יום העסקים הבא עם עוד כמה מאות דולרים. נראה את הפקידים של אובמה מפיקים מהכלכלה הסינית רווחים גבוהים יותר".

נלסון, 58, ניו יורק

"בנאדם נחשב ללקוח כבד כשהוא קונה לפחות 20 כרטיסים. זכורים לי כמה כאלה, בעלים של חברות הייטק שרצו לצ'פר עובדים או אבא שרצה לחגוג יומולדת עם כל המשפחה במשחק. לפעמים יש בקשות מוזרות יותר. למשל, חבורה של אנשים ממוצא אפגני ביקשו ממני 40 כרטיסים למקומות מאחורי הסל של ניו ג'רזי".

בקשה כזאת עוצרת הכל: אני מכנס את האנשים שעובדים איתי, וכולם מתגייסים להשיג להם מה שביקשו. הרי הם משלמים חתיכת סכום מטורף בשביל זה. אז מצאנו להם כרטיסים, ואחר כך בטלוויזיה ראיתי שלכל אחד מהם הייתה תמונה קטנה ויחד הם יצרו קולאז' ענקי של אוסמה בן לאדן. אפשר רק לדמיין כמה סבלנים לבדיחה הזאת היו האוהדים של ניו ג'רזי נטס, שכמה דקות לפני זה עוד הריעו לכבאים מ־11/9.

במקרה אחר באה אלי אשתו של כדורסלן מאוד בכיר. היא גילתה שבעלה בוגד בה ועזבה את הבית יום לפני המשחק השביעי בסדרת חצי גמר פלייאוף. לבעלה הייתה משבצת קבועה בפינה, שם הוא היה עומד בהתקפה של הקבוצה שלו ומחכה שיסדרו לו זריקות לשלוש בדיוק מאותו מקום. האישה העצבנית שכרה איזה 15 אנשים שישבו הכי קרוב שאפשר למשבצת הזאת ועשו כל מה שאפשר להוציא אותו מריכוז, כולל לספר ליושבי היציע מה בדיוק הוא עשה בלילה הקודם. את המשחק הזה הוא סיים עם 0 מ־8 מהשלוש, ולפי מה שאני יודע, האישה לא הפסיקה לעשות לו את המוות עד לרגע זה.

אבל שום דבר מאלה לא התקרב לשני מיליונרים משועממים, שהתערבו מי מהם משיג יותר כרטיסים למשחק של הניקס מול הסלטיקס. זה התחיל כשאחד מהם אמר שהוא רוצה לארגן שמונה כרטיסים למשחק, והשני אמר לו שאין לו סיכוי כי הכל נמכר. הראשון אמר לו: אם אני רוצה, אני משיג גם 80 כרטיסים. השני אמר לו שאם הוא יכול להשיג 80 אז הוא ישיג 800, והדבילים האלה החליטו לעשות תחרות שהמפסיד בה יצטרך לקנות נקניקיות לכל האולם.

ההתערבות הזאת יצרה מחנאות חזקה מאוד בקרב הספסרים של המדיסון סקוור גארדן, שהבינו שיש להם עסק עם שניים שיכולים לממן לכולנו חודשיים של בטן-גב. איך נגמר? לאחד היו 114 כרטיסים ולשני 111, מה שהשאיר את שניהם עם השאלה איך לעזאזל מוצאים 200 ומשהו איש שירצו לראות את המשחק. ומילא הם, תחשוב על המוכרים במזנונים שהיו צריכים לחשוב מאיפה מוצאים מספיק ציפורניים של חיות מתות כדי לבשל 15 אלף נקניקיות.

בעסק שלנו יש גם נשים, אם כי ממש מעט. על כרטיס הביקור של 'לואו מאמא' למשל נכתב שהיא סוחרת כרטיסים. במציאות היא הייתה סתם זונה, ואת כרטיס הביקור השיגה מאחד הלקוחות שלה - מנהל משרד כרטיסים שהפסיק להדפיס כרטיסים מזויפים ועבר לכרטיסי ביקור. אבל לואו מאמא הייתה שווה עוד לפני ששכבה עם חצי מנבחרת החלומות של 1992 בשביל כסף.

זה התחיל שנה לפני האולימפיאדה, כשהיא הכירה שחקן של פילדלפיה 76. אחרי כל פגישה שלהם הוא היה מביא לה חבילת כרטיסים למשחק הקרוב, והיא הייתה מוכרת אותם ומרוויחה אלפי דולרים. אחרי שהתלהבה מהעסק היא התחילה לעשות את זה עם שחקנים נוספים, ובסוף אותה שנה הציע לה אחד מהם לבוא למשחקים האולימפיים בברצלונה בתור העוזרת שלו.

מרוב רצון לעזור היא מצאה את עצמה מספקת שירותים דומים לעוד שלושה-ארבעה שחקנים, וגם לחלק מאנשי הצוות. היא הפכה לאשת העסקים הכי מבוקשת בספרד באותה שנה, עם יותר מ-100 כרטיסים למשחק שכל אחד מהם היה שווה לפחות 800 דולר. הטקטיקה הזאת נמשכה שנים, גם כשנבחרת החלומות הפכה להרבה פחות זוהרת והיא כבר הייתה סמרטוט מהלך ומסומם.

עד לפני שלוש שנים הייתה לואו מאמא פעילה בניו ג'רזי, ויום אחד נעלמה. השמועות אמרו שבני משפחה של אחד השחקנים איימו עליה, אבל בשורה התחתונה לאף אחד אין מושג וכולם גם די מרוצים. הרבה יותר פשוט להתחרות בחלאות רגילות כמוך.

אבל בוא נחזור למדיסון סקוור גארדן, אני רוצה לספר לך על האויב הכי גדול של הספסרים כאן בכל הזמנים. קראו לו השוטר קולמן. פעם התרוצצה שמועה שאיזה ספסר דקר אותו באוזן בילדותו, אבל לא בדקו את זה כי ידעו שחייבים להתרחק ממנו. הבנאדם היה לוקח מטר, עומד בול 150 יארד מהקופות, ואם היה רואה מישהו מוכר כרטיס מעבר לקו הזה היה עוצר אותו. כשאיזה בחור לבן אחד קנה כרטיס מזויף ולא זכר ממי הוא קנה, קולמן היה אומר לו: תצביע על אחד מהם שנראה לך הכי רשע, ואני עוצר אותו. ככה היה.

15 שנה הוא היה בתפקיד, כל משחק, כאילו המאבק בספסרים היה מלחמה אישית שלו. יום אחד העבירו אותו לפילדלפיה, ובאותה שנה הוא בא לאחד המשחקים על אזרחי וניגש לספסר שהוא עצר אולי 20 פעם. 'אחרי כל הבעיות שעשיתי לך', הוא אמר לו, 'אני רוצה לעשות משהו בשבילך. בוא תמכור לי את הכרטיס הכי יקר'. ההוא עשה קולות של לא יודע, אבל קולמן התעקש, ובסוף שילם 300 דולר על כרטיס. אלא שלספסר ממש לא הייתה כוונה להשכין שלום, והוא דווקא מכר לו כרטיס מזויף. קולמן קלט שלא מכניסים אותו, ורץ ברחבי הסקוור גארדן כדי למצוא את הספסר שמכר לו. במקרה הזה הרעים ניצחו".

צ׳ארלי, 32, לוס אנג'לס

"בעונת 2008 עצרו אותי על זיוף, והגעתי לבית משפט להארכת מעצר. בדרך כלל זה לא סיפור, יומיים-שלושה בפנים ומשחררים אותך. אבל אני ידעתי שהפעם תהיה בעיה, כי באותו ערב התחילה סדרת הגמר של האן־בי־איי בין הלייקרס לסלטיקס".

מדובר בשתי קבוצות של אוהדים עשירים וידידותיים מאוד לספסרים. המשמעות של שלושה ימים בחוץ הייתה לפספס שני משחקים, וזאת תקלה שיכולה לערער את כל ההכנסה השנתית שלי, שמבוססת בדיוק על סדרות גמר כאלה.

השימוע שלי התחיל. השופט שמע את הטענות של השוטר שעצר אותי ואז את הצד שלי, עשה לי פרצוף קשוח ודפק נאום של שעה על זה שכאוהד ספורט הוא רואה חובה אישית בלהשאיר אנשים כמוני בכלא. שאלתי אותו: 'אדוני השופט, איזו קבוצה אתה אוהד אם אוכל לשאול?'. הוא צעק עלי שזה לא ענייני ושאסור לי לשאול, והודיע שהוא יוצא להפסקה.

בחוץ בא אלי אחד הסדרנים ושאל אם יש לי דרך לארגן זוג כרטיסים למשחק הראשון בסדרה. הייתה לי תחושה מוזרה שהוא לא שואל בשביל עצמו, ובאמת, אחרי ששלפתי לו זוג כרטיסים למקומות הכי טובים במגרש הוא הודיע שיעביר את זה הלאה. כשחזרנו פנימה הודיע השופט שקיבלתי הזדמנות אחרונה, ושאם אגיע אליו פעם נוספת שלא אבנה על לחזור לסטייפלס סנטר בעונה הבאה.

באותו ערב הייתי שוב באולם, ופתאום מופיע כבוד השופט עם הבן שלו וצעיף של הלייקרס. מאז חזרתי אליו עוד פעמיים, ואיכשהו הוא המשיך למצוא תירוצים מוזרים לתת לי הזדמנויות אחרונות תמורת כרטיסים למשחק.

אנשים אוהבים לשנוא ספסרים. קשה להאשים אותם, הרי אנחנו מרמים למחייתנו. כנראה שגם אנחנו היינו שונאים את עצמנו אם לא היינו אנחנו, ואם לא היינו עושים מזה מלא כסף. אבל הרבה פעמים אנחנו גם עושים שירות לאנשים. למשל, הגיע אלי פעם בלש על אזרחי שמצא אותי דרך חבר של חבר, ואמר שהוא חייב שאשיג לו כרטיס ליציע 233 של הסטייפלס סנטר, כמה שיותר קרוב לשורה 17 כיסא 3.

תוך שעה וכמה שיחות טלפון עם חברים שהיו חייבים לי טובה, השגתי לו לא סתם מקום באותה שורה אלא שני מושבים ליד הבנאדם. אחר כך ראיתי את הפרצוף שלו בטלוויזיה, והתברר שהוא עצר עסקת סמים מטורפת במחסן ליד האולם. הם רק לא סיפרו מי דאג לזה שהוא ישב שם.

במקרה אחר, לפני שנתיים, בא אלי בחור קצת משונה עם משקפיים וקוקו שביקש כל פעם אותו דבר: כרטיס לפרקט במשחק של הלייקרס בצד ימין של המגרש, ליד הספסל של הקבוצה האורחת. למה? כי כבר כמה עשרות שנים יושב שם אחד, ג'ק ניקולסון, והבחור כתב תסריט במיוחד בשבילו.

בשלב כלשהו הצלחתי להשיג לו כרטיס לא רחוק משם. בהפסקה הוא תפס את ניקולסון, שם לו את התסריט בידיים, ואחר כמה שבועות חזר אליו הסוכן של ניקולסון שאמר שהוא דווקא התלהב. אם תשמע עוד כמה שנים על טרנטינו חדש ומשונה ששינה את פני תעשיית הקולנוע, תדע שהכל בזכותי".