נועה מימן: 'השימוש בריטלין עשה לי מישמש במוח'

אם הייתם מכירים את נועה מימן רק דרך הרזומה שלה, ודאי הייתם חושבים שהיא מבוגרת יותר מ-31 שנותיה. היא הספיקה לשחק בסרטים ובסדרות (נשות הטייסים, איים אבודים), להקים ולסגור את חברת ההפקה אדד ווליו, לסיים לימודי תואר שני בפוליטיקה השוואתית בבית הספר לכלכלה בלונדון ולכתוב ולביים סרטים דוקומנטריים מצליחים וזוכי פרסים.

שניים מהם נוגעים בסוגיה חברתית בוערת: "השיבה הביתה" על שלושה ילדי עובדים זרים שגדלו בישראל, ו"אוי מאמא", שמתאר איך סבתה ניצולת השואה מנסה להגן על בתה של העובדת הזרה שמטפלת בה.

הרזומה של מימן אולי לא מעיד על גילה, אבל הוא מסגיר את אופייה. נועה מימן היא סקרנית, נמרצת, בעלת תיאבון בלתי נדלה לחיים ובעיקר בחורה מרובת כישרונות. היא אקדמאית ואמנית, מנהלת ומנהיגה, ובקיצור, מה שהיינו מכנים פעם בשם אשת אשכולות מוגדר היום כ"הפרעת קשב". ואולי לא בכדי. אחרי הכל, אותה פעלתנות רב גונית חושפת גם כמה מהסימפטומים הטיפוסיים להפרעה כמו קושי להתמקד וחוסר יכולת להתמיד.

בימים אלה היא חותמת עוד פרק משמעותי בחייה: השתתפות בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" לצד הרקדן דני יוחטמן. הפרק הבא בחייה: להתמקד במשחק.

אשת אשכולות. נועה מימן(צילום: יקי הלפרין)

למדה לככב עם רקדנים

מימן, שריקוד אינו מתחומי ההתמחות שלה, למדה מיוחטמן (שבעבר כיכב בתוכנית כבן זוגן של מירה עווד, בקי גריפין וויקה פינקלשטיין) רומבה, ואלס וטנגו - ריקודים מסובכים גם כשלומדים אותם בין ארבעה קירות, לא כל שכן בפריים טיים. אבל בעיקר, היא אומרת, התוודעה מחדש לגוף שלה ולמדה שוב איך לנשום, לעמוד, ללכת, לאכול ולישון.

אף על פי שהגיעה לתוכנית ככוכבת, נראה שהתהליך אימן אותה גם להרגיש בנוח במעמד זה. על הבמה של "רוקדים" למדה למשוך את תשומת הלב של הקהל, להיות במרכז וליהנות. אנחנו נפגשות כמה ימים לאחר הדחתה.

התאכזבת?

"לא באמת. הרגשתי שלמדתי המון בתוכנית ולקחתי ממנה כל מה שיכולתי, ואני יכולה להמשיך הלאה. מה גם שכבר שבוע לפני שהודחתי, גם אם לא העזתי להגיד את זה אפילו לעצמי, הרגשתי שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי.

"מאז שהתחילה התוכנית הייתי בתוך זה כל כולי, הלכתי לישון עם שירים של מייקל ג'קסון ובמקום לשמוע רדיו באוטו שמתי דיסק של השיר של ריקוד השבוע. לא היו לי חיים, וקצת התעייפתי מזה".

איך הרגשת בריקוד האחרון?

"אני מאוד מרוצה ממנו. זה היה ריקוד סלסה שהתחלנו כרובוטים, בתגובה לכך שבאחד הפרקים השופטים אמרו שבריקוד שלי יש משהו רובוטי. זאת הייתה כוריאוגרפיה נהדרת, ואני חושבת שזה גם היה הביצוע הכי טוב שיכולתי לעשות".

מה למדת בתוכנית?

"מה לא. למשל, שיש לי נטייה להשקיע המון אנרגיה בכל תנועה, אפילו בהליכה ובעמידה. אפשר לומר שדני לימד אותי קודם כל ללכת, נפעמתי מכמה שהליכה זו פעולה יותר פשוטה ממה שחשבתי. זה נכון לכל הפעולות הבסיסיות - יציבה, זקיפות, איך להניע את האגן, להתגבר על הבושה, להיחשף".

היה לך קשה ללמוד לרקוד?

"כן, ריקוד זה לא התחום שלי. כשאחי הגדול החמוד שמע שאני הולכת לתוכנית, הוא אמר לי: 'אחותי, אני מת עלייך, אבל מה חשבת לעצמך?'. גיליתי שלא רק שאני לא יודעת לרקוד, אני אפילו לא יודעת איך לומדים את זה".

אז איך למדת?

"לא תאמיני, אבל כמו שלמדתי דברים אחרים. קניתי מחברת ורשמתי בה הכל. אין מה לעשות, בבסיס אני חנונה אקדמית. כשאמרתי לדני שאולי אביא מחברת, הוא צחק עלי, אבל בכל זאת התחלתי לרשום הכל בבית. עשיתי אנליזה מטורפת של הריקוד לקטעים, ביטים, תנועות, רצף".

איך הגוף שלך הגיב לאימונים?

"במדידות האחרונות גיליתי שבלי להתכוון ההיקפים שלי הוצרו בשניים-שלושה סנטימטרים. עכשיו, אחרי שהתוכנית נגמרה, אני מתחילה להרגיש כמה השרירים שלי תפוסים, אבל במהלך האימונים לא הרגשתי את זה והייתי עסוקה בעשייה. הקושי הגדול לא היה במאמץ הפיזי, אלא לגלות שאני הולכת הפוך: ללמוד ללכת ותוך כדי זה ללמוד לרקוד, להקשיב לקצב ולחבר אותו לתנועות.

"האימונים גרמו לי לפתח עם הגוף דיאלוג שלא היה מספיק דומיננטי קודם, כי אף פעם לא הייתי מחוברת כל כך לגוף. לא ידעתי כמה אני צריכה לישון, מה אני צריכה לאכול. ב'רוקדים' גיליתי מהם התנאים שבלעדיהם אי אפשר לתפקד בצורה טובה. שיפרתי את היציבה, ההליכה וגם סבולת לב־ריאה. אף פעם לא הייתי במצב גופני טוב כל כך כמו שאני היום".

איך מישהי שביימה סרטי דוקו מחליטה ללכת לתחרות ריקודים?

"ההצעה הגיעה אלי בזמן המתאים, כשסגרתי את חברת ההפקות שלי והבנתי שהתרחקתי יותר מדי מנקודת המקור. נכנסתי להפקות מתוך רצון להיות שחקנית ויוצרת, אבל פתאום מצאתי את עצמי מתמקדת במעין 'מאס פרודקשן' של סרטי דוקו.

"באותם ימים עברתי גם תאונת קורקינט דרמטית שבה שברתי את ארובות העין והאף. הייתי צריכה לנוח כמה חודשים בבית, וזה נראה לי כסימן שאני לא במקום הנכון, שאני צריכה לחזור ולהתמקד ביצירה. כשהגיעה ההצעה להשתתף בתוכנית, זו נראתה לי הזדמנות מצוינת לחזור לבמה".

הפריע לך שמדובר בסדרת ריאליטי?

"יש לי יחס אמביוולנטי לחשיפה, אבל הבנתי שאם אני באמת רוצה להיות שחקנית, אני צריכה להסכים גם להיחשף. מעבר לכך, מדובר כאן בריאליטי שיש לו צד מקצועי, ומבחינתי כשחקנית אני לומדת בו לא רק לרקוד אלא גם את הבמה".

הרגשת שאת עדיין צריכה ללמוד לתפוס את הבמה?

"אני שחקנית של מסך, אין לי ניסיון על במה. כשלמדתי משחק אצל אלון נוימן, הוא אמר לי פעם: 'אני מכיר אותך הרבה זמן. כיוצרת, כצלמת וכמפיקה את תמיד אסרטיבית ואומרת בקול ברור מה את רוצה, ודווקא כשאת על הבמה את נהיית פתאום קטנה'. ב'רוקדים' התרכזתי בללמוד את זה. הופעתי מול קהל בשידור חי ולמדתי למשוך את תשומת הלב, להיות במרכז וליהנות מזה. זה לא קל לי".

את מתכוונת להמשיך לרקוד?

"אני לא יודעת אם אמשיך לרקוד, אבל אני רוצה להמשיך לשמור על כושר. אולי אלמד אמנויות לחימה או התעמלות קרקע. דני ייעץ לי להתחיל ללכת או לרוץ (בתנאי שאני הולכת נכון, כמו שהוא לימד אותי). בינתיים התחלתי ללכת לחדר כושר כמעט כל יום, ואני עושה פילאטיס".

ומה עכשיו?

"עכשיו כשהתפנה לי זמן אני מרגישה שאני חייבת לחזור לעסוק גם בכתיבה. לאחרונה פרסמתי בבלוג שלי סיפור קצר בשם 'מרקס פינת קפיטול'. זה רומן עתידני בין בת טייקונים לבן המעמד הבינוני, לאחר שהמחאה החברתית הביאה להפיכה במדינה".

"ההיקפים שלי הוצרו בשניים-שלושה סנטימטרים". מימן(צילום: יקי הלפרין)

אשת אשכולות

בגיל 29, רק לאחר שסיימה את לימודי התואר השני בפוליטיקה השוואתית בלונדון, אובחנה מימן כבעלת בעיית קשב. "הבנתי שיש לי בעיה כי ממש נאבקתי בעצמי כדי להצליח ללמוד. כדי להתרכז ולהדביק את הקצב ניסיתי להיכלא שעות בספרייה ולהתרכז, אבל בסופו של דבר הצלחתי לקרוא רק ארבעה עמודים ביום.

"חברה קנדית שלמדה איתי הציעה לי חצי מכדור הריטלין שלה, והשינוי היה מדהים. נהייתי חדה, מדויקת, זוכרת ומרוכזת. אז עוד לא הבנתי שיש לי בעיית קשב, האסימון נחת רק כשהפקתי את הסרט התיעודי 'ילד לא שקט'".

הפקת סרט על ילדים היפראקטיביים הבהירה לך שזה בעצם הסיפור שלך?

"אני זוכרת שישבתי שרועה על הכיסא כשהפסיכולוג שרואיין לסרט סיפר איך מתבטאת בעיית קשב, והוא אמר לי: 'ילדים עם בעיית קשב יושבים ככה'. הסתכלתי על עצמי והבנתי למה הוא מתכוון. הוא סיפר שילדים עם הפרעת קשב מציירים במחברת כל מיני דברים, ופתאום הכל הסתדר לי: הטבעות שהייתי מציירת על הידיים, הציפורניים שהייתי צובעת בטוש.

"אז הלכתי לפסיכולוג שהכיר אותי מן העבר, והוא אישר שאכן יש לי בעיית קשב ושאני צריכה לקחת ריטלין".

את מרגישה שריטלין עוזר לך?

"ההתפוגגות של הריטלין עוררה בי תחושה של מישמַש כזה במוח, ולכן הוחלט להחליף אותו בתרופה קונצרטה. לתקופה מסוימת לקחתי אותה בקביעות, אבל היום אני לוקחת אותה רק על פי צורך נקודתי. אני מרגישה שאני לא צריכה את זה.

"כשהתאמנתי ל'רוקדים' לא הרגשתי שום צורך בתרופה, כנראה פעילות גופנית מריצה את המערכת וגורמת לדברים לעבוד כמו שצריך. מה גם שלחץ עושה לי טוב. גם בבית הספר הייתי מקבלת את הציונים הכי טובים כשהבחינות היו צפופות".

את מרגישה שפספסת משהו בגלל האבחון המאוחר?

"אני לא מצטערת שלא אובחנתי מוקדם יותר, אבל אני מניחה שהדברים היו נראים אחרת. למשל, כשהייתי ילדה הציעו לי ללכת לכיתת מחוננים, אבל ויתרתי. אמרתי שאני מעדיפה להישאר עם החברים, אבל בדיעבד אני חושבת שפחדתי שלא אתמודד בגלל הקשיים שלא ידעתי להגדיר אבל הם היו בעיית הקשב.

"כשהייתי באוניברסיטה הפסקתי ללמוד משפטים אחרי שנה א'. בסוף למדתי היסטוריה ותואר כללי שהיה מרתק, אבל אולי אם הייתי מאובחנת לא הייתי פורשת. עם זאת, כיוון שהגעתי לפתרון התרופתי מאוחר, פיתחתי הרבה אסטרטגיות למידה. נהייתי חנונה, הייתי יושבת בשורה הראשונה ומסכמת הכל.

"נראה לי שכל עוד הקשיים לא מביסים אותך ואתה מצליח להתגבר עליהם, זה שווה את זה. השאלה היא מתי המחיר מתחיל להיות גדול מדי".

היית מעדיפה לוותר על הרב גוניות ועל בעיית הקשב ולהתמקד בדבר אחד?

"אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות רק דבר אחד. לרב גוניות הזאת יש יתרונות. עושים הרבה דברים בקצב גבוה. יש בזה משהו כמו לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון. אבל אחרי שנים שחייתי בקצב של 300 קמ"ש, אני מרגישה שהתשתי את עצמי ואני צריכה להוריד מעט את הקצב. אבל צריך לזכור שהעולם הולך לעבר רב תחומיות, יש הרגשה כאילו בעיית קשב תהיה כמעט חובה בעתיד.

"הגאונים של הדור הבא יהיו אלה שיעשו את החיבורים האינטרדיסיפלינריים, ובניגוד לפעם, אדם שיידע לעשות רק דבר אחד יהיה בבעיה".

השימוש בתרופות מפחית את היצירתיות?

"אמנם יש שאומרים את זה, אבל אני ממש לא הרגשתי שזה חסם יצירתי".

מימן: "הגעתי לפתרון התרופתי מאוחר"(צילום: יקי הלפרין)

לא מכירה במגבלות

מימן לא מכירה במגבלות. אפשר לומר שהטענה "כאן עובר גבול" נשמעת באוזניה כמלווה בסימן שאלה ולא בסימן קריאה. בדיוק כמו שהגבול בינה ובין ריקוד היה זה שגרם לה ללכת ל'רוקדים עם כוכבים' בשמחה של כיבוש אתגרים, כך הקשיים הלא מאובחנים שהטרידו אותה לא מנעו ממנה להירשם ללימודי תואר שני בלונדון.

חוסר נכונות דומה להכיר במגבלות אפיין את מימן גם בהתמודדות שלה עם אפילפסיית נעורים שבה חלתה בגיל 12. "זה התחיל בנתקים כאלה (אירועים קצרצרים של אובדן הכרה, שנראים מן הצד כאילו האדם לא מרוכז בנעשה סביבו - אט"ב), שאמא שלי כמובן זיהתה ולקחה אותי לרופא שאבחן את המחלה", היא מספרת.

"היה לי מאוד קשה לקבל שיש לי מגבלה ולא הסכמתי לוותר על דברים כדי לשמור על עצמי. עליתי על וירטואל ריאליטי (משחק מחשב שכרוך בהרכבת משקפי תלת ממד) שאסור לאפילפטים, ויצאתי בלילות גם כשאמא שלי אמרה לי שאני צריכה לנוח. אבל כשההתקף המז'ורי הראשון תקף אותי בגיל 15 במונית כשחזרתי מבילוי, התחלתי טיפול בכדורים".

מה מרגישים כשיש התקף?

"אין דבר יותר לא נעים מלפתוח את העיניים אחרי התקף אפילפסיה ולהתחיל לברר מה היה ואילו נזקים קרו לך. פעם שברו לי את השיניים כשניסו לפתוח לי את הפה, פעם אחרת נשכתי לעצמי את הלשון נורא חזק. זה גם מבאס להדאיג אנשים שאתה אוהב".

מתי האפילפסיה עברה?

"נורא רציתי להיות קרבית בצבא, והפסקתי לקחת כדורים ליומיים־שלושה מתוך איזו הכחשה והדחקה, אבל אז קרה ההתקף השני שלי. המשכתי לחיות על כדורים, ובגיל 24, בהמלצת רופא, החלטתי לנסות להפסיק לקחת את התרופות בהדרגה. הפעם נשמעתי להוראות: חצי שנה אסור היה לי להתרחץ לבד, לשחות בים או בבריכה ואפילו לנהוג לבד. תארי לעצמך מה זה לבחורה עצמאית כמוני. היה לי מאוד קשה, אבל עשיתי את זה".

גם נורמות חברתיות מאתגרות אותה לנסות למתוח את הגבול. הצד המתריס הזה התבטא בסרטיה הדוקומנטריים שבהם יצאה נגד ההתייחסות של המדינה לעובדים הזרים ("אוי מאמא"), ההתייחסות של החברה כנגד מתאבדים ("כשהכאב גדול מנשוא"), וגם להתייחסות של החברה לרווקוּת, שבו עסקה בסרט "סטטוס: רווק/ה", שכתבה והפיקה עם הבמאי והתסריטאי חן לנדאו (הסרט שודר בערוץ 10 וניתן לצפייה ישירה).

את עדיין עומדת מאחורי המסר של הסרט "סטטוס: רווק/ה"?

"גם אני שואלת את עצמי. כשיש לי מערכת יחסים אני דווקא מקבלת את הזהות הזוגית שבי - הולכת לארוחות שישי, מבשלת. אבל כשאני נפרדת ממישהו יש לי איזו הקלה, אני מאוד אוהבת להיות לבד.

"יש לי דירה שעיצבתי לחיים שלי, שזה אומר לרווקה. אני יכולה לראות את עצמי משלבת בה ילד, אבל אני לא יודעת כמה אני רוצה להכניס לספייס הזה בן זוג".

את יודעת שאת אמיצה?

"אומרים לי את זה הרבה. למרות כל המסעות, הלימודים וניהול החברה, ללמוד לרקוד בפריים טיים זאת באמת קריעת תחת. אולי זה סימן שאני באמת אמיצה".