נורה אפרון: רגע רומנטי שחלף מן העולם
הבמאית והתסריטאית נורה אפרון הלכה לעולמה בגיל 71, והשאירה מאחוריה מסורת של קומדיות רומנטיות שנונות ונוכחות נשית לא שגרתית. סרטיה אולי לא היו יצירות מופת, אך ההומור הוולגרי בהוליווד של היום יגרום לנו להתגעגע. ארז דבורה נפרד
חייה של נורה אפרון, שמתה לפנות בוקר (ד') בגיל 71 בעקבות סיבוכים בריאותיים נלווים למחלת הסרטן, נועדו להיות מוקדשים לכתיבה. אין פלא שהיא הגשימה יעוד זה, אך קשה שלא להתפעל משלל האפיקים שאותם היא פיתחה עם השנים כדי לתת ביטוי לכישרונה. כתיבת מחזות ותסריטים אך גם הצגה ישירה יותר של השקפותיה ותחומי העניין שלה במאמרי דעה בעיתונות ובכתיבה בבלוג.
מעל כל אלו היא הצליחה להשתחל לתחום העיסוק האקזוטי כל כך עבור נשים - להיות במאית בהוליווד, ולהצליח בכך. עם פילמוגרפיה הכוללת שמונה סרטים ובהם "נדודי שינה בסיאטל" (1993), "יש לך הודעה" (1998) ו"ג'ולי וג'וליה" (2009) היא ככל הנראה הבמאית שזכתה להצלחה המסחרית המשמעותית ביותר בקולנוע המסחרי העכשווי. יתרה מזאת, כמי שכתבה את התסריטים, ביימה והפיקה, היא זכתה למידת נדירה של שליטה על התוצר הסופי, לא כל שכן עבור יוצרת במערכת לא שוויונית זו.
הטריילר של "נדודי שינה בסיאטל"
האמת צריכה להיאמר: אף אחד מסרטים שביימה אלו לא ייזכר כיצירת מופת, גם לא במסגרת הז'אנר של הקומדיה הרומנטית, שבו עשתה את המוצלחים שבסרטיה. סרט אחד שלו היא כתבה את התסריט - "כשהארי פגש את סאלי" - יכול לטעון למעמד שחמק מהסרטים אותם היא ביימה, אך אין להתכחש להצלחתה בסרטים אלו לגעת באלמנט החמקמק של רגע רומנטי.
"כשהארי פגש את סאלי" - לא ביימה, אבל חתומה על התסריט
זה אולי לא נשמע יותר מדי, אך יש לזכור עד כמה הז'אנר מתקשה בשנים האחרונות להציג סרטים שאינם מתפלשים בסחי של הפרשות ומילים גסות. הסרטים שאפרון כתבה וביימה, כמו חייה של אפרון עצמה, התנהלו מתוך עמדת נינוחות בסיסית שממנה ניתן היה ליצור הבלחות של שנינות, וניצוצות של אמת בהצגת היחסים בין המינים.
יהודיה מבית טוב
היא נולדה במאי 1941 במנהטן, בתם של פיבי והנרי אפרון, מחזאים ותסריטאים, ואחות בכורה לשלוש אחיות שכולן יגדלו לעסוק, בצורה כזו או אחרת, בכתיבה. ארבע שנים לאחר לידת נורה, משפחתה עברה לבברלי הילס. במהלך שנות ה-50, היתה להוריה קריירה סבירה של כתיבת תסריטים משותפת ("There's No Business Like Show Business" של וולטר לאנג מ- 1954, "קרוסלה" של קינג וידור מ-1956).
בהשפעת אמה, תוך שהיא נושאת עיניים לסגנון הכתיבה של דורותי פארקר, היא פיתחה את יכולת התיאור השנונה, והשתמשה בה להשתמש כאמצעי לעיצוב מחדש של צדדים כואבים בחייה. בין אם מדובר במערכות יחסים ("אף פעם אל תתחתני עם גבר שלא תרצי להתגרש ממנו") או תחלואי הגוף ("לכל הדברים שאת חושבת שהם לא בסדר בגוף שלך בגיל 35, תתגעגעי בגיל 45").
אפרון נישאה שלוש פעמים, ויכולת ההמרה של כאב לשנינה נדרשה במיוחד בנישואיה השניים לעיתונאי הכוכב קארל ברנשטיין (המוכר כשותפו של בוב וודוורד בחשיפת פרשת ווטרגייט). תחביבי הניאוף של ברנשטיין ("מסוגל לשכב גם עם תריס וניציאני" – כלשונה של אפרון) הובילו לגירושים מכוערים ורעשניים.
הטריילר של "צביטה בלב"
נאמנה לעיקרון המרת הכאב לחומר גלם פרשייה זו הולידה את הספר "צרבת" (1983), שהפך שלוש שנים מאוחר יותר לסרט "צביטה בלב" בבימויו של מייק ניקולס, ובכיכובם של מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. גם כשהשמות והעיסוקים שונו, לאף אחד לא הייתה אשליה בנודע לזהותן האמיתית של הדמויות.
במהלך שנות ה-60 וה-70 עבדה במספר עיתונים - בראשם הניו יורק פוסט והוושינגטון פוסט, כתבה מאמרים לניו יורק טיימס ולאסקוויר, והפכה למייצגת נשית בולטת של ה"ניו ג'רנליזם" ובסופו של דבר הפכה בשנות ה-80 לתסריטאית. עבודתה הראשונה (יחד עם אליס ארלן) היתה ל"סילקווד" (1983) של מייק ניקולס, ועליו זכתה במועמדות ראשונה לפרס התסריט.
הטריילר של "סילקווד" - מועמדות ראשונה לאוסקר
עבודתה הבאה ב"כשארי פגש את סאלי" (1989) כבר היתה במעמד של מפיקה שותפה. הצלחתו הגדולה של הסרט, וההערכה הרבה לתסריט אותו היא כתבה (מועמדויות לאוסקר ולגלובוס) אפשרה לה לבצע את המהלך הבא ולביים את עבודותיה במסגרת הז'אנר של הקומדיה הרומנטית שאיתו היא מזוהה עד היום.
נשים שאפתניות
כממשיכה של מסורת קומדיות הסקרובול של הוליווד הקלאסית, גם בסרטיה של אפרון היכולת הלשונית, והדברים השנונים שנאמרים בקצב מהיר, מהווים את האטרקציה המרכזית. הבולטים שבסרטיה הציגו נשים של העידן הפוסט-פמיניסטי, כאלו המקבלות כמובן מאליו את זכותם לשאוף לקריירה מקצועית, ויחד עם זאת נשים הזקוקות עדיין לאישורו של גבר.
ב"כשהארי פגש את סאלי", ו"נדודי שינה בסיאטל" בולט במיוחד בנתק המהותי - נתק של תקשורת (ריחוק פיזי, תקשורת אנונימית) וחוסר ההבנה הבסיסי בין המינים. אלו המכשלות שעליהם יש להתגבר בדרך למימוש הסיטואציה הרומנטית.
בהחלט יתכן שהדמויות הנשיות בסרטיה לא היו מודל של פמיניזם אוטונומי, אבל יש לזכור את היותה פועלת בתוך המערכת השמרנית של הוליווד. סרטיה שיקפו דילמות של זהות נשית בעידן של אפשרויות חדשות המלוות בחשש מפני החמצה.
"יש לך הודעה". תקשורת זוגית בעידן הדיגיטלי
הפיתרון שעולה בטובים שבסרטיה היה הליכה על קו התפר שבין הגיבורות מודעות לבעייתיות זו, ומנגד הן אינן נכונות לוותר על החלום הרומנטי. "יש לך הודעה", מעבד את "החנות מעבר לפינה" (1940) של ארנסט לוביץ' לעידן המיילים. גם אם זהו סרט לא נשכני (שלא לומר מיושן במתכון באופיו) הרי שהיא הצליחה לשמור על הניצוץ הרומנטי בעידן של חיזור טכנולוגי. בעיה שקומדיות רומנטיות רוויות מסרי SMS ודפי פייסבוק מתקשות לעשות.
לא כל סרטיה זכו להצלחה. הקומדיה הכושלת "מייקל" (1996) שגיבורה היה מלאך בגילומו של ג'ון טראבולטה, קומדיית הפשע "מספרי מזל" (2000), ובעיקר העיבוד לסדרת הטלוויזיה "סמנתה" (2005) - כל אלה הוכיחו כי היא כבר לא תצליח לפרוש את מוטת כנפיה מעבר לסוג הסרטים שעליו היא זכתה בהצלחה. בעשור האחרון היה נדמה כי האופי של סרטיה המצליחים ביותר כבר היה מיושן עבור הקהל של שנות ה-2000.
ג'ון טרבולטה ב"מייקל" מ-1996
סרטה האחרון "ג'ולי וג'וליה" היה סוג של חזרה לנושאי סרטיה המצליחים. אלמנט הקשר הלא ממומש, אבל הפעם בטוויסט מעניין הנוגע באהבה גדולה של אפרון - בישול. במקום מערכת יחסים בין גבר לאישה שקשה לממשה, הפעם היה זה הקשר הרוחני בין שנות ה-50 בהן מתחילה הקריירה של כוהנת המטבח ג'וליה צ'יילד (מריל סטריפ), ואישה צעירה בת זמננו המחליטה לכתוב בלוג שבו תדווח על חוויותיה מהכנת כל המתכונים הקלאסיים מספרה הידוע של צ'יילד.
הסוגיות של קריירה נשית, מציאת יעוד בחיים והתגברות על הקושי המובנה ביצירת הקשר, כולם חוזרים ועולים ומבטאים באופן כנה את עולמה של אפרון.
