כיד הדמיון הטובה, כשהמציאות לצידה
בספרים מסוימים הפנטזיה והמציאות משתלבים לכדי מקשה אחת, שהופכת לטבעית ושלמה. הסופר עלא חליחל על חמש יצירות שהלא יאמן בהן דווקא הגיוני. ספרים על הסכין
בדיה בתוך מציאות. מה יותר יפה מזה? שני העולמות מציעים את כל הטוב שבתוכם: המציאות עם העושר שלה, הבדיה עם האושר שלה. זה היה מרקיז שניסה למתוח קו דק ובלתי מתפשר בין סתם פנטזיה לבין מציאות פנטסטית: "אני מתעב פנטזיה שמנותקת מהמציאות, שאינה קשורה בה ונובעת ממנה". אדוארדו מנדוסה הסביר את שנאתו לפנטזיה כך: "אני סבור שהדמיון אינו אלא כלי לעיצוב המציאות. אך מקור הבריאה בראש ובראשונה הוא תמיד המציאות".
- ספרים אלימים על הסכין
זאת בדיה הנשזרת בתוך המציאות הנוכחת כדי לפרש אותה, אך בעיקר כדי לבקרה ולהבינה טוב יותר. הבדיה ככלי חברתי ומתריס, יכולה להיות תשובה נאותה לקיבעון מחשבתי בכל מקום וזמן. זהו מסע אחר סוד הקיום, ה-DNA של החומר הספרותי שיכול לסכם ולו חלק קטן ממהות המציאות החמקמקה - דווקא בעזרת הבדיה. אחד המאפיינים הבולטים של ז'אנר זה הוא היעדר כל רצון או ניסיון להצדיק את מעשה הבדיה. הוא נכתב בטבעיות גמורה ומתקבל גם כן בקבלה גמורה.
סופרי אמריקה הלטינית שהובילו את הסגנון הזה בעקבות ובצמוד לקפקא, פוקנר והמינגווי, דיברו תכופות על ההשפעה הכבירה שהיתה לספר "אלף לילה ולילה" על כתיבתם. הוא היווה מקור השראה לרבים מהם, ועד היום הוא ניצב כקלאסיקה בלתי מנוצחת בתולדות האנושות.
"מאה שנים של בדידות", מאת גבריאל גרסייה מארקס
זהו ספר קאנוני, כמעט מובן מאליו, ההמלצה עליו יכולה להיחשב כמעשה בנאלי בעליל.
אבל הספר הזה טומן בחיקו כתיבה מציאותית פנטסטית מובהקת: חיים שמתכתבים עם המתים, סבתא שמתה ועולה לשמיים, ועוד. הקריאה בספר מנקודת המבט של הבדיה המעורבת במציאות, יכולה לשפוך אור חדש על המורכבות והמיוחדות של הרומן המפורסם.
החזרתיות הבלתי "מציאותית" של הדורות ושל שמות ובני המשפחה, יכולה להיראות מופרכת ומוגזמת - אם הסופר היה דואג "להוכיח" אותה לפי כללי ההיגיון. אך הוא דווקא החליט שזאת המציאות וזה מספיק, כהתכתבות עם ההארה היפה שגורסת: "המציאות היא תמיד יותר חזקה מהדמיון, כי האחרון מנסה כל הזמן להיות הגיוני".
"המחברות של דון ריגוברטו", מאת מריו ורגה יוסה
הספר הוא המשכו של רומן קודם תחת השם "שבחי האם החורגת", אך הוא עולה על החלק הראשון בפנטזיה המופלאה, שהולכת ומתפתחת דרך עיניו ואיבריו של דון ריגוברטו. הדמות הזו, הכתובה בתשוקה גדולה נעה כל הזמן בין המופרך והמוגזם לבין המציאותי והארצי. תשוקותיו והפנטזיות שלו מתערבבות עם המציאות מסביב ומלוות את סיפורי המשנה של בנו ופרודתו מבלי להתנצל לרגע על עודף הבדיה המענג.
"עיר הפלאות", מאת אדוארדו מנדוסה
אונופרה בובילה, נער צעיר, מגיע בסוף המאה התשע־עשרה מכפר קטן לברצלונה, משתלב בעולם הפשע, נעשה מנהיגו, ואחר־כך גם טייקון כלכלי ואדם בעל השפעה: הוא מפתח את הראינוע הספרדי ויוזם בניית כלי טיס מהפכני ופנטסטי. זהו רומן עשיר, יפה, ססגוני, כתוב לעילא, מרחף כל הזמן בין הבדיה לבין המציאות של העיר שמגולל את קורותיה. הבדיה אינה חייבת למציאות כלום ולכן היא מתקיימת במלוא העונג שלה.
"אל-חראפיש", מאת נגיב מחפוז
רומן גדול ונדיר, שעדיין לא תורגם לעברית אך הוא זמין באנגלית ועוד שפות (בנוסף לערבית כמובן).
הרומן מגולל את סיפורה של שכונה (כיאה אצל מחפוז) קשת יום ודלה, שבתוכה מתקיים עולם קשה ואלים ומדמם. הבדיה נשזרת לאורך כל הרומן גם בדמויות וגם במעשים ומעשיות אך הדבר רק מחזק את המציאות הקשה המתוארת שם, לצד התמות המרכזיות שסביבן סב הרומן, כמו: בגידה והגמוניה.
"הגלגול", מאת פרנץ קפקא
אדם שנהפך לחרק! זאת עובדה וודאית, כך מתוארת המציאות של קפקא באופן קר למדי. אין התפעלות ממעשה הבדיה או מהפנטזיה שעליה מושתתת הנובלה הזו. אדם נהפך לחרק. כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו. תמצית המציאות הפנטסטית. או במילים של קפקא בפתיחת הנובלה: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי." סאטירה חברתית נוקבת דרך עיניו של אדם-חרק.
עלא חליחל הוא סופר ועורך ראשי של אתר "קדיתא". ספרו "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
