על חופה וקשקושים
"בארץ להד"ם באים לחתונה לא כדי להביא מתנה או צ'ק, אלא כדי לקחת צ'ק". יהורם גאון לא מתרגש מהתקרית המתוקשרת בין אביבית לליהיא במסיבת הנישואים של האחרונה - גם היא הפכה למפגן יח"צ ריקני ומנותק מהמציאות. הרי את מושקת לי
שמעתם שאביבית באה לחתונה של ליהיא לפני הזמן? היא הוזמנה ל-23:00 אבל הקדימה בשעה, ואז כל הצלמים רצו אליה ונטשו את כלת השמחה, מה שגרם לליהיא לגרש אותה מן החתונה - ממש כך. בעיתון צוטט אחר כך, שליהיא אמרה "כל העולם ואשתו מצטלם איתה בחתונה שלי, זה לא ככה". כן, ככה היא אמרה. "זה לא ככה".
נעמי שמר כתבה פעם שיר על ארץ להד"ם, ושם כתוב: "בארץ להד"ם, פוסע לו אדם ואור גדול זרוע על יומו". ארץ להד"ם פירושה: לא היו דברים מעולם, והיא בדיוק עולמם המואר באור לבן, ולא אמיתי (הבזקי מצלמות) של אנשים שלא עשו מימיהם כלום חוץ מלהיות בטלוויזיה. אבל גם שם - כשכבר היו - לא שרו, לא שיחקו, לא סיפרו סיפור, לא אמרו דבר חשוב. היו, סתם היו. עישנו, צחקו, רבו, השלימו, אכלו והותירו מה? מאז הם הולכים כמלכים בעיני עצמם בארץ של דמיון, עם כתרים של אוויר, בממלכה של כלום.
שכרם בהפסדנו
זמר ששר מקבל את שכרו אחרי ששר. אם לא ישיר לא יקבל מאומה. וכך גם השחקן, והצייר, והנגר, והרופא, שמקבלים שכר עבור עבודתם. אזרחי ארץ להד"ם מקבלים שכר על כלום. כן, כלום. רק על מנת להיות. והם באים לפתיחות, מה שמכונה היום "השקות", כדי לקשט את המעמד בנוכחותם. ויש משרדים שכל עיסוקם "אבק כוכבים". זאת אומרת שיש להם רשימות של כל ה"ריאליינים" ו"הריאליינות" (אנשי הריאליטי), והם מנפקים אותם כמו פחיות משקה לכל השקה מזדמנת.
אביבית למשל שבאה כדי להפגין נוכחות כמצופה ממנה. היא לא באה כדי להשיק את חתונתה של ליהיא, היא באה כדי להשיק את החבר הדוגמן שלה. והיא באה עם שמלה שחורה כדי להשיק אותה - את השמלה. והוא, הדוגמן, בא כדי להשיק את עצמו. ומהשקה להשקה הכדור הזה הולך וטופח הולך ופורח ומתנפח בעיני עצמו.
פעם היו משיקים אוניות, היום באים להשיק כל דבר שזז. ומאחורי כל דבר שנראה לעין ומצטלם, מערכת משומנת של "תכנים שווקיים". בקבוק לא עומד שם סתם, אלא אם כן מצלמים אותו, ומשלמים בעד נוכחותו (של הבקבוק). הכל סחיר, הכל מושק: חבר דוגמן, מסקרה לעיניים, פודרה, חזייה, מדחום, חוקן, וכן, גם נייר טואלט (שזאת היתה ההזמנה לחתונה של ליהיא) שהשיקה בין היתר (איך לא) נייר טואלט של החברה שמייצרת אותו.
פעם היו באים לחתונה כדי לשמח חתן וכלה. בארץ להד"ם החתן והכלה מעניינים כמו השלג דאשתקד, אלא אם כן אפשר להשיק גם אותו תמורת סכום צנוע. בארץ להד"ם באים לחתונה לא כדי להביא מתנה או צ'ק, אלא כדי לקחת צ'ק. יום יבוא ובחתונות האמורות ישתמשו בשעוני הנוכחות, כמו שיש במוסדות הממשלתיים, בהם יהיה צריכים להעביר כרטיס כדי להוכיח נוכחות.
לאלה שלא יוכלו להרשות לעצמם להזמין הרבה "ריאליינים", יביאו בשבילם דיקטים כאלה כמו של ספי ריבלין במפעל הפיס, עם תמונותיהם המחייכות. אז מה אם זה מדיקט, זו הרי אותה נוכחות.
חתונת הלה"דמים
סיפור אביבית וליהיא הוא בדיוק סיפור קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. "מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה וביקש להזמין את קמצא", והיתה אי הבנה ובא בר קמצא. והמזמין ששנא את בר קמצא, וגירש אותו מביתו.
ידוע שבגלל הריב הזה נחרבה העיר ירושלים, אז מה יחרב הפעם בגלל הריב שבין ליהיא לאביבית? מעניין, לא? לא!
הגעתי למסקנה בלתי צפויה, אפילו משמחת, שהרי יש לנו נטיה לפרש סיפורים מטופשים שכאלה, ולומר: "ככה אנחנו נראים". אז איך אמרה ליהיא? "לא ככה". אנחנו באמת לא נראים ככה בכלל, נכון שיש ארץ להד"ם הזויה ודמיונית, שחיים בה אנשים שהם דמיון, ירחים שנעים במסלול משל עצמם וסביב עצמם, מתפוצצים מחשיבות שלא מובנת בעולם המציאות. בלוני סבון צבעוני, שכל חייהם השקה אחת גדולה, אבל הם מעטים, מעטים מאוד.
ומהם אני למד על הרוב שמביט ובוהה באנשי להד"ם - רוב שפוי, הגיוני, שחי במציאות של אמת, על הטוב והרע שבה. וזו סיבה מספקת להחליט ששום דבר לא ייחרב בגלל הסיפור הזה, כי אז בימי בית שני היה סיפור שנאה של אנשים שחיו במציאות, ופה יש לנו סיפור שנאה של אנשים שחיים בעולם דמיוני. אפשר להרגע (עד להשקה הבאה), שום דבר לא יחרב הפעם באחריות.
נ.ב. אתם מתארים לעצמכם שאביבית הייתה באה בשמלה לבנה, כמו זו של ליהיא? במקרה הזה היו משיקים בטח את ארון המתים, של הסטייליסטית.
(מפיקת המאמר: טל ויינגרטן)
