בית השימוש של הקיבוץ - אוטופיה במיטבה?

"אוטופיה " הוא שם של ספר. הוא יצא לאור בראשית המאה ה-16 ונכתב על ידי תומס מור האנגלי. הספר הזה הוא שנתן את השם לז'אנר ספרותי חדש; תיאור ספרותי של חברה אידיאלית, חברה מושלמת. פירושה של המילה "אוטופיה" ביוונית עתיקה הוא "אין מקום" או "לא מקום" או "שום מקום". ואילו "אאוטופיה" (שימו לב, הוספנו א') משנה את המובן ל"מקום טוב".

• לטורים נוספים של אושי שהם קראוס
  

מאז יצא לאור אוטופיה של תומס מור ועד לימינו, התפרסמו ספרים רבים בז'אנר הזה. כתבתי עליהם כבר כמה טורים לפני כשנתיים. אבל החלק העיקרי של הדיון באוטופיות הוא במובן החברתי שלהן.

האוטופיות שואלות ועונות איך צריכה להיראות חברה מושלמת. מה סוג המשטר ששורר בה. איך מתנהגים האנשים. איזו כלכלה מפעילה את החברה. האם האנשים חיים בשיתוף או כל אחד לעצמו. ועוד ועוד.

אבל אספקט אחד ששייך לאוטופיות, מובלט, בדרך כלל, קצת פחות, והוא דווקא עניין ה"טופוס" – המקום (ביוונית עתיקה).

כי כן, חברה אוטופית ממוקמת. היא ממוקמת במרחב. היא מסודרת בכל מיני צורות בחלל. האנשים שמרכיבים אותה אוכלים, ישנים, צריכים שירותים. בטור הזה ובאלה שיבואו אחריו אני רוצה לדבר על הקשר התכנוני ואולי גם ארכיטקטוני של חברה אוטופית.

מאיפה מתחילים

נשמע אזוטרי? מוזר? קשה למצוא חומר קריאה בנושא. ובכן, ההיפך הוא הנכון. מסתבר שכל ארכיטקט טוב, ארכיטקט שהוא גם פילוסוף של ארכיטקטורה, חושב לא מעט על החברה הטובה והחברה המושלמת, וחושב כמובן על אופני הבניה הפיזיים של חברה כזאת.

בטורים הבאים נדבר על אדריכלים לא מעטים: לה קורבוזיה, לודביג מיס ון דר רוהה, רם קולהאס, ולטר גרופיוס ועוד ועוד. נדבר על מכונות מגורים, על תכנון ערים, על טוהר אדריכלי, על שיכונים לעובדים, אבל בואו נתחיל דווקא מאמצע הסיפור, ומכאן.

נתחיל בשירותים. ונתחיל באחת החברות האוטופיסטיות המרתקות; הלא היא החברה הקיבוצית שלנו, שגילה כבר כמאה שנים. ואיך מחברים את הקיבוץ והשירותים?

ובכן, אני מציץ הצצה ראשונית בספר מרתק שכתבו ברכה חיוטין ומיכאל חיוטין. שני אדריכלים. הספר נקרא "אדריכלות החברה האוטופית - קיבוץ ומושב", והוא יצא בהוצאת מאגנס הוותיקה של האוניברסיטה העברית.

נתחיל במה שנראה כמו קוריוז אבל אינו קוריוז בכלל; נושא השירותים (בית שימוש) בקיבוץ. הדוגמה הזו תראה לנו איך קשורה ארכיטקטורה לאוטופיה ואיך קשורה סביבת מגורים לאופי החברה.

אז הנה, על רגל אחת, ההיסטוריה של השירותים בקיבוץ. השלב הראשון הוא שלב של שירותים משותפים ליד חדר האוכל הצנוע. ברור ומובן מאליו. כל החלוצים גרים, כך אני רואה בצילום בספר, מעל האורווה בחדר אחד גדול או בשניים והשירותים בחוץ.

אבל מה קורה כשמתארגנים קצת יותר? ובכן, אנחנו בונים מבנה "רכבת" בן ארבעה חדרים. החדרים מחוברים זה לזה במסדרון ובכל חדר מקום לארבעה אנשים.

ואיפה יהיו השירותים? השאלה הזאת, צריך להבין, אינה רק שאלה של סנטיציה והגיינה, אלא שאלה על מהות האוטופיה הקיבוצית. והיא, בגלגולים שונים ומשונים, אותה שאלה שתשאל בקיבוץ במאה השנים של התפתחותו.

האם אנחנו בורגנים? האם אנחנו חיים כמו בעלי הרכוש בעיר? או אולי אנחנו אנשים אחרים, שחיים חיי שיתוף? האם חדר שירותים פרטי לכל "בית רכבת" (לא לשכוח, הוא מיועד לשישה עשר איש המתגוררים בארבעה חדרים) הוא בגדר מותרות של בורגנים עירוניים?

ומה יעלה בגורל החברה השיתופית? ולא פחות חשוב; מה יקרה למקום המפגש החברתי החשוב הזה; השירותים והמקלחת המשותפים? האם לא מתחיל כאן תהליך של התבודדות ושקיעה של החברים בתוך עצמם?

ובכן, כנראה שיש קשר, והכותבים מתארים את הדרך שעבר הקיבוץ בין התחלה של קומונה מוחלטת לבין צמצום החיים הציבוריים, נטיה להשתקע בפרטי וצמצומה של האוטופיה השיתופית.

כי את השירותים והמקלחות הכלליים החליפו שירותי בתי הרכבת במרפסת, ואותם החליפו בסופו של דבר השירותים של כל בית זוגי שהפך עם ביטול הלינה המשותפת לבית משפחה.

הנה, דוגמה נוספת מהספר של החיוטינים. החברה הקיבוצית רוצה לבסס את החיים על האינדיבידואל ולא על התא המשפחתי. והדבר הזה מקרין מיד על צרכי הבניה והתכנון שלה.

איך תראה דירה לזוג? הזוג הזה, כאמור, הוא בראש ובראשונה, שני אינדיבידואלים. ולכן, תיבנה דירה קטנה המורכבת משני חדרים זהים. חדר לכל אחד מבני הזוג. שני תאים זהים שדלת מקשרת אותם.

רק בשלב מאוחר יותר הפכה הדירה למשפחתית יותר במובן שלנו; הזוג חילק את שני החדרים בצורה תפקודית: חדר שינה משותף, וחדר מגורים משותף.

למי שמתעניין בדרך הארוכה שעבר הקיבוץ מחברה אידיאולגית שיתופית לחברה בורגנית ולאספקטים התיכנוניים של העניין, אני מציע לקרוא את הספר הזה, שכולל גם טקסטים על מושבים מסוגים שונים.

נמשיך בשבוע הבא.