האם התקשורת מבריחה פוליטיקאים ליוטיוב?
רון חולדאי מגיב לאירועי המחאה באמצעות סרטון יוטיוב, ח"כ מירי רגב העלתה ליוטיוב סרטון שמבהיר את עמדתה לגבי מצב המסתננים. אלי ישי מכין סרטון הגנה מדו"ח המבקר. הרשת טובה יותר לפוליטיקאים? אייל ארד: "לעיתונאים יש בעיית אגו"
בעמוד הפייסבוק שלו, חולדאי העלה לינק לסרטון וציין בלקוניות שמדובר בתגובתו להפגנות סוף השבוע. רוב הגולשים, שכנראה כבר הבינו שהם מדברים לקיר, לא טרחו לנסות להציג לו שאלות ענייניות, אלא בעיקר ביקרו את התנהלותו. "מדהים. אתה מתנהל ברשתות החברתיות באותה הדרך שבה אתה מתנהג לתושבי העיר". כתב באחת התגובות לירון תאני. "בא, אומר את שלך והולך הלאה. המילה דיאלוג היא בלקסיקון שלך מר חולדאי?". נכון, מדובר במדיה חברתית, כזו שנוצרים דיונים ומתעוררים ויכוחים, ועם זאת פוליטיקאים ממשיכים להשתמש בה כפלטפורמה נוספת שבה ניתן להשמיע את דבריהם ולנתק.
בואו נדלג קצת אחורה בזמן. בסוף מאי נבחרת ציבור אחרת, חברת הכנסת מירי רגב בשבילכם, בחרה להעלות לערוץ היוטיוב שלה מספר סרטונים בהם היא פרטה את משנתה לגבי ההתמודדות עם קהילת המסתננים. מתוך עשרה סרטונים שעלו באותו יום, אחד זכה לתשומת לב מיוחדת ברשת, ובו רגב ניסתה להבהיר שוב את עמדותיה: "אני דיברתי על תופעה של ההסתננות, שמתפשטת כמו שתופעת סרטן מתפשטת בלב אדם. חס וחלילה לא דיברתי על בני אדם ולא השוויתי אותם לבני אדם. אם מישהו חש נפגע מהאמירה הזו או הבין לא נכון את דברי או שדברי לא הובנו כראוי אני מתנצלת''. תוך שעות ספורות הסרטון הוסר מהרשת.
רגב וחולדאי בחרו ביוטיוב כדי להעביר את המסרים שלהם, אך המניעים שלהם אינם זהים. בניגוד לחולדאי, שממעט להעניק ראיונות לתקשורת, מירי רגב זכתה לסיקור נרחב בעקבות התבטאויותיה, פשוט לא מהסוג שחלמה עליו. בראיון שנערך עמה בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום למשל, מנחי התוכנית התעמתו עם חברת הכנסת ואף נזפו בה. "יש לך כנסת לדאוג לבעיית המסתננים'', אמר קירשנבאום, ''את לא צריכה ללכת לשכונה ולהלהיט את הרוחות. את היום שלחת אותם לשרוף, ומחר תשלחי אותם להרוג".
כשבוע לאחר מכן, שודרה בערוץ 2 כתבה בהשתתפותה של רגב. גם שם היא נאלצה להתמודד עם שאלות מאתגרות, ולא את כולן היא צלחה. כשהכתב, שי גל, שאל אותה למשל האם היא יודעת כמה מהמסתננים מוגדרים כפליטים, תשובה היתה יותר ממוזרה: "דיברתי עם יושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, שאמר שלפי עמדת נציג משרד הפנים יש בסך הכל שני פליטים במדינת ישראל".
ברור אם כך מדוע רגב מקדישה תשומת לב לרשתות החבריות. הרי למה לה להמשיך ולהיות מותקפת על ידי עיתונאים חמושים בסימני קריאה המבליטים את הפער בין דעותיה לידיעותיה, אם היא יכולה להעביר את מסריה ללא תיווך בפייסבוק או ביוטיוב?
גם אלי ישי ותנועת ש"ס לא סומכים על התקשרות שתעביר את המסרים שלהם לקהל הרחב. לפני כשבוע, לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על אסון הכרמל, פרסמו בש"ס סרטון יוטיוב תחת הכותרת "אסון הכרמל - עובדות חדשות, מה קרה שם באמת". בסרטון כצפוי אין באמת עובדות חדשות, אלא בעיקר אמירות מפי השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שנשכר בתשלום כדי להגן על ישי, וכן עדי ראייה שהתגייסו אף הם להגנתו.
לרגב, חולדאי וישי אפשר להוסיף גם את שמו של יאיר לפיד. הוא אמנם עוד לא העלה סרטון יוטיוב בו הוא משיר מבט למצלמה ושואל בחצי חיוך שרמנטי איפה הלייקים, אך אי אפשר להתעלם מהעבודה שלפיד מנסה להשיג סיקור שיתנהל בתנאים שלו וממעט בראיונות שעליהם אין לו שליטה. למעשה, מאז שהצהיר על כוונותיו להכנס לפולטיקיה העניק רק ראיון אחד לקולגה בערוץ 2. כל זה מוביל לשאלה האם אנו עדים למגמה חדשה לפיה נבחרי ציבור מתחבאים מאחורי יוטיוב כדי לחמוק משאלות עיתונאים?
המסר הוא המסר
אייל ארד, יועץ תקשורת ומבעלי משרד הפרסום יורו ת"א, מסביר: "בארץ ובעולם הפוליטיקאים מתראיינים פחות ופחות, כי ככל שאת צופה ביותר ראיונות פוליטיים כך את מבינה שהם מתמקדים הרבה יותר במראיינים ולא במרואיינים. פוליטיקאים הבינו כבר מזמן שראיון הוא לא כלי להעברת מסרים, ומן הצד השני, יש להם דרכים חדשות שבאמצעותן הם יכולים להגיע לקהל שלהם.
עיתונאים, כמו יחצנים וכמו שאר אנשי המקצוע שבדרך, מהווים את אחת החוליות בשרשרת שדרכה עובר מידע ממי שמעניין למי שמתעניין. אבל היום יש עוד חוליות שכאלה. אז או שנלמד להפיק מהן תועלת, או שנכחד כמו הדינוזאורים. אף אחד לא מצטער שאין דינוזאורים, וגם מי שמצטער – זה לא כל כך עוזר לו."
ארד מדגיש שלא מדובר במדיה חלופית כי אם אפשרות נוספת: "זה לא שאנשים נמצאים או בפייסבוק או צופים בתוכנית של דנה וייס. התקשרות האינטראקטיבית אינה מחליפה את המסורתית, אלא מתווספת אליה. גם כשרון חולדאי נואם, ומשדרים את הנאום בטלוויזיה, אנחנו לא יכולים להציג שאלות, אבל זה עדיין מעניין. בגדול. אני חושב שמרבית האנשים מעדיפים לראות סיקור על הפוליטיקאי ולא עם הפוליטיקאי. אלו רק העיתונאים שחושבים שראיון זה איזה מבחן עליון לדמוקרטיה. זו שטות מוחלטת שנובעת מבעיית האגו של העיתונאים'.
'אם יאיר לפיד מצהיר על משהו בנאום מול עשרת אלפים איש בהפגנה או שהוא אומר את זה בחוג בית ומישהו מעלה לרשת באמצעות הסמארפון או שהוא מעלה סטטוס יזום בפייסבוק, מה שחשוב זה המסר שלו, לא המדיה. גם את הסיקור האחרון של המחאה הוא נקודה מעניינת. הכתבים כתבו, הטלוויזיה שידרה את מה ששידרה, אבל יכולנו לראות את האירועים מזווית נוספת ולהצליב מידע. עיתונאים מתקשים לקבל את העובדה שלא כל אירועי החדשות מועברים דרכם, ועצתו של העולם להם בחזרה היא, חברים - תתחילו להתרגל".
זמן ביניים
גם פרופ' תמיר שפר, שעומד בראש המגמה הפוליטית בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, מאמין שהתקשורת המסורתית מעודדת את הפוליטיקאים להשתמש יותר ברשת. "התיווך של התקשורת מאוד בעייתי לפוליטיקאים", הוא מסביר. "העיתונאים חותכים, משכתבים, מוציאים דברים מהקשרם ושואלים שאלות קשות. בסופו של דבר מה שיוצא מזה, זה לא אותו הדבר שהפוליטיקאי רצה להעביר."
כלומר, התקשורת מעודדת את הפוליטיקאים להיות פעילים יותר ברשת.
שפר: "המציאות התקשורתית היום הרבה יותר מאתגרת. פעם למשל היה ערוץ אחד, עם כתב אחד לענייני מפלגות ועורך שיכול היה למנוע מפוליטיקאי להגיע לציבור. לעיתונאים היה כוח רב כשומרי סף, ומי שבסופו של דבר הופיע בטלוויזיה, זכה לחשיפה של 80% ואפילו 90% רייטינג. היום לעומת זאת, יש הרבה יותר ערוצים: טלוויזיה, רדיו, עיתונות ואתרי אינטרנט. ריבוי הערוצים הזה מחליש את הפוליטיקאים, וכדי להגיע לחשיפה כזו גדולה צריך לעבוד קשה. הרשת עוזרת לפוליטיקאים גם להגיע לקהל שלהם וגם להעביר את המסרים שלהם בלי תיווך.
ברור שהתפקיד של העיתונאים הוא תפקיד מאוד חשוב, אבל אם הפוליטיקאים יעבירו רק את הדברים שלהם מבלי שאיש יציג להם שאלות קשות, זה לא משהו שהוא טוב לנו כציבור. אנחנו רוצים יותר מזה. מצד שני, זה מאפשר לפוליטיקאים להציג מסרים בצורה רצינית, ועם ההתנהלות של התקשורת הפופולרית היום, זה קצת קשה. בינתיים אנחנו מרוויחים כי יש לנו גם את זה וגם את זה."
