יותר קל להכות בסלע - ובפעילי המחאה

"ודברתם אל הסלע". פרשת השבוע חוקת מספרת את סיפור חטאם של משה ואהרון, הנדרשים לדבר אל הסלע וכך להוציא ממנו מים. אלא שהם לא מדברים אל הסלע - משה מכה בו, והמים אכן יוצאים, אך בשל סטייתם מהצו האלוקי נענשים משה ואהרון בכך שיסיימו את חייהם במדבר מבלי להכנס אל הארץ המובטחת.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת השבת - ועוד על פרשת חוקת 
• 10 הסרטונים החרדיים הכי פופולריים ביוטיוב
• אגד ופלדהיים מציגות: מבצע לאשכנזים בלבד  
  

מדוע באמת לא הצליחו משה ואהרון לדבר אל הסלע? מדוע הם היכו אותו? והרי גם הכאה במקל עץ על סלע קשיח אינה אמורה לשבור אותו להוציא את המים החבויים תחתיו. זה לא שהמקל הוא אמצעי יעיל להוצאת מים. ההכאה במקל הינה נס לא יותר קטן מהדיבור אל הסלע. שניהם מנוגדים כמעט באותה מידה לטבע העולם, כפי שאנו מכירים אותו.

לסלע יש אישיות

אז מדוע הדיבור קשה יותר מההכאה? כי הדיבור אל הסלע היה מכיר בו כישות חיה, מבינה, כמו אנושית. הדיבור היה מעמיד את הסלע בעמדה שווה לכאורה לזו של משה. אבל להכות בסלע אפשר. ההכאה אינה פעולה בעלת משמעות פיזיקלית בכל הנוגע להוצאת מים, אך גם לא פעולה שנותנת לסלע מעמד כלשהו. הבה ונאמר שאם לסלע הייתה מודעות כלשהי, הייתה ההכאה פעלה משפילה. ואם אין לו תודעה, הרי שההכאה בסלע מותירה אותו במקומו הנחות כפי שהיה מששת ימי בראשית.

לדבר אל הסלע, פירושו לתת לו מעמד מיוחד, של סובייקט, של בעל תודעה.

כשהורה מכה את ילדו באופן חינוכי (מה שאסור על פי החוק), גם אם הסטירה אינה כואבת פיזית, היא משפילה. היא הופכת את האדם לאובייקט, לחפץ, לא לסובייקט בעל אינטליגנציה ותודעה.

אם נפרק את מה שאמרתי עד עכשיו, נגלה כי ניתן להכליל הרבה יותר את מושג ה"הכאה". זאת אומרת, לא צריך להרביץ ממש בידיים או במקל כדי "להכות", די בהתייחסות מזלזלת, בוטה, כוחנית, כופה, כזו שלא מתחשבת בדעתו של הזולת.

יש לנו קונפליקטים טעונים בחברה הישראלית. הציר הגועש והלוהט עכשיו הוא הציר חילונים, דתיים מול חרדים - בעיקר סביב שאלת הגיוס לצבא. ציר נוסף הנמצא בעמדת רתיחה מתמדת הוא מתיישבי יוהודה ושומרון והציבור התומך בהם, מול המדינה ומוסדותיה המשפטיים בעיקר. הציר השלישי, שלא כל כך ברור לאן הוא מוביל, הוא ציר "המחאה החברתית".

בשלושת הצירים נטעה אם נתייחס אל המיעוט כאל סלע שמכים בו ואי-אפשר לשוחח עמו ולהתייחס אליו כאל סובייקט, או להכות בהם בצורה מעודנת פחות או יותר.

מבחן המנהיגות האחרון והלא–מוצלח של משה ואהרון הוא מבחן הדיבור אל הסלע. הוא היכולת לראות ב"סלע" הדומם יצור השווה התייחסות כמו-אנושית, משל היה מישהו ולא רק משהו. הוא היכולת להתנתק מהשיח האלים-משהו המתבטא בהכאת הסלע עם מקל.

ואולי הסלע אשם?

אז קל להאשים את המנהיגות ב"הכאה" על סלעים, במקום הדיבור עימם. קל להאשים את ראש עיריית תל-אביב במשלוח פקחים שמכים על הסלע במקום לדבר עמו. וכן הלאה וכן הלאה... אבל חשבתם פעם שאולי גם ה"סלע" אשם? קל להאשים את המחוקקים בהתנשאות על החרדים ואיום עליהם, או את ראש העיר בשליחת פקחים ושוטרים, או את שר הביטחון בשליחת צווי פינוי והריסה. אך אולי גם הסלע עצמו אשם?

הסלע מתבצר לו שם בתוך עצמו, מקפיד על צבע אפרפר מוסווה, משקיע את עצמו עוד יותר בתוך הדיונה המדברית האופפת אותו. הוא מסרב, הסלע, להופיע בוועדה הדנה בעניינו, הוא מסרב לתאם עם ראש העיר את הפגנותיו, הוא מסרב לדון בפשרות על מגרון וגבעת האולפנה. השיח הזה של להגיע להבנות, לשוחח, להבין (או לפחות לנסות להבין) איש את מצוקות רעהו, לנסות ולקרב עמדות, זהו טיבו של הדיבור. השיח הזה נעלם - שלא לומר נאלם - מחיינו.

שהרי המְדבר חייב לקחת בחשבון את המאזין, חייב לדבר בשפה מובנת לו. וגם הסלע צריך לעשות קצת יותר

מאמצים, ולא להתקפל אל תוך עצמו. הוא יכול לזקוף אוזניים ולמתוח קצת יותר את הפה.

כי גם הסלע בשתיקתו יכול להיות אלים. הוא אומר למשה ואהרן: "מי אתם בכלל שתפנו אליי? מי שמכם? בשם איזה ערכים של צדק אתם מדברים בכלל?" אני לא יודע מי אשם יותר הסלע שמעודד את המכה, או המכה, שלא נאזר בסבלנות ובכוח השכנוע המתאים. כך או כך, התוצאה גרועה.

באופן עמוק, נראה שמשה ואהרן והסלע מעדיפים את מבחן הכוח החד-צדדי על פני הדרך הארוכה, לכאורה, המחייבת דיאלוג מורכב. והדיאלוג הוא הרי רק התחלה, הדיאלוג מחייב הבנה ואולי אף הזדהות מסוימת עם עמדות היריב, וזה כבר מאוד-מאוד קשה.