אל תתבלבלו, שלי בצד שלנו

בדיחה שחוקה היא שכאשר יהודי מגיע לאי בודד הוא בונה שני בתי כנסת: האחד להתפלל בו, והשני שכף רגלו לא תדרוך בו. במאמרו "בצד שלי או שלו?" מאשש שלמה קראוס את המשפט הזה. הוא מסביר שבשל העובדה שיו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' נמנעה, כביכול, מלבקר את התנהלותו של רון חולדאי במאורעות האלימים של סוף השבוע שעבר הוא מעדיף להצביע לבנימין נתניהו, ולא לה. לא פחות.

איך קרה שקראוס החמיץ את העובדה שיחימוביץ' הייתה הפוליטיקאית הבולטת היחידה שהתייצבה להגן על זכויותיהם של המוחים ועל הרעיונות שהם מייצגים? איך קרה שהחמיץ את הביקורת שמתחה יחימוביץ' על חולדאי, במהלך כל סוף השבוע? מעשה לגמרי לא טריוויאלי של יו"ר מפלגה כלפי ראש עיר ממפלגתה. אולי ביקורת מנומקת לא מספיקה לו והוא רוצה גידופים ממש?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

יצחק שמיר לא היה מסתדר בממשלה הזו / יחיעם ויץ

כשזה נוגע לזונות, הפמיניסטיות שוביניסטיות / רננה לויאני

מעניין שמכל 120 חברי הכנסת המכהנים, היעד למתקפה של שלמה קראוס, פעיל חברתי בולט, הייתה דווקא זו שמקדמת את תפישת עולמו יותר מכל ח"כ אחר. באמירה חסרת האחריות שהוא מעדיף להצביע לנתניהו, בוחר קראוס לבטל לחלוטין את השיח הפוליטי בישראל.

אחוזי ההצבעה ההולכים ופוחתים והמיאוס הכללי מהעיסוק בפוליטיקה הם תוצאה של התפישה שביטא קראוס - שאין הבדל אמיתי בין מפלגות, ושבוודאי שאין שום משמעות לבחירות, כי פוליטיקה משחקים 90 דקות ובסוף ביבי מנצח. זו תפישה קצרת רואי, מזיקה ובלתי אחראית, שהמרוויחים ממנה הם המעוניינים בשימור המצב הקיים. כמובן שזו העמדה הנוחה ביותר - להיחשב צודק בעיני עצמי, גם אם ההשלכות הן חיזוק היריב האידיאולוגי האמיתי של המחאה.

כשמביטים במציאות שמתחת לרטוריקה, פשוט לראות שאותה שלי יחימוביץ' היא חברת הכנסת שחוקקה את מספר החוקים החברתיים הגדול ביותר. יחימוביץ', ויעידו על כך גם מתנגדיה, היא שהפכה את המושג "סוציאל-דמוקרטיה" למוכר בכל בית בישראל, אחרי שנים של חציבה בתודעה הציבורית.

בנוסף, כל הסקרים בשנה האחרונה מצביעים על כך שיחימוביץ' היא האלטרנטיבה הפוליטית היחידה שיש היום לנתניהו. למרות כל אלה, בוחר קראוס לירות דווקא אל תוך הטנק. הסיבה לכך שהמחאה עדיין לא השיגה את מטרותיה היא לא המחלוקות המתוקשרות בין שמולי לדפני, ולא טעויות טקטיות של מובילי המחאה. הסיבה היחידה לכך היא שקובעי המדיניות ובראשם ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שלו שטייניץ מתנגדים במוצהר לתפישת העולם הסוציאל-דמוקרטית. לא מתוך אינטרס אישי, אלא מתוך ראיית עולם קפיטליסטית קיצונית.

לכן, השנה, ברור לכולם שללא שינוי פוליטי, לא תהיה משמעות גם למיליון אנשים שימלאו את הכיכרות. כדי לקדם שינוי ממשי במדיניות הכלכלית, המהלך ההכרחי הוא למצוא שותפויות בין כל הכוחות החברתיים והפוליטיים הסוציאל-דמוקרטיים בישראל - למצוא ולחזק אותן.

הדבר האחראי כלפי המחאה וכלפי הציבור הישראלי כולו הוא לייצר חזית סוציאל-דמוקרטית אחת, שחוצה את המחנות הישנים של ימין ושמאל מדיני. עלינו לחדד את ההבדלים האידיאולוגיים בינינו ובין המתנגדים לחברה שוויונית יותר ולהפנות את כוחות העשייה שלנו למאבקים האמיתיים כמו המאבק בחוק ההסדרים ובתקציב 2013.

הכותב הוא מפעילי המחאה החברתית בירושלים 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il