"הבחורה מרחוב שרלוט": פרק מספר

זהו סיפור על ג'ייסון פריסטלי (לא ההוא מ"בוורלי הילס"), גבר שהמזל לא מאיר לו פנים. הוא עוזב את העבודה היציבה שלו ומתחיל לכתוב ביקורות בשביל חינמון סוג ז', חברתו לשעבר מאורסת לאחר ואת זמנו הפנוי הוא מעביר במשחקי וידיאו. עד שיום אחד הוא רואה בחורה ברחוב שרלוט. משהו בה מושך אותו מאוד, אבל לפני שהוא מספיק לעשות את הצעד המתבקש היא נכנסת למונית ונוסעת משם, אך משאירה מאחור מצלמה חד-פעמית. פריסטלי מחליט כמובן לפתח את הסרט ומגלה תמונות של הבחורה הנחשקת. באחת התמונות יש משהו שנראה לו מוזר במיוחד. אבל אולי זהו בדיוק המפתח שיעזור לו להתחקות על עקבותיה.

פרקים מספרים חדשים:

• יעל פפר נגאלה מרצון, וכתבה על זה ספר  
• "דברים שאני יודעת על ר'": פרק מספר
• ככה זה מתחיל: "לילה אחד מרקוביץ'"
  

"הבחורה ברחוב שרלוט". הכל התחיל במצלמה שאבדה (עטיפת הספר)

דני וואלאס הוא סופר ותסריטאי בריטי. בוא לקרוא פרק מהספר.

לפני

זה קרה ביום שלישי.

אני מניח שאם זה היה סרט, היה מתלווה לזה קול נפץ. אבל שום קול נפץ לא נשמע.

שום נפץ, שום פיצוץ, שום נקישה, חריקה או טריקה.

רק הבזק של זכוכית, תעופה רגעית, ריצוד של כוכב נופל באמצע שיעור היסטוריה, מה שרק הפך הכול לעוד יותר עלוב.

דברים כאלה לא אמורים לקרות בימי שלישי. בשלישי זה היסטוריה, אחר כך אמנות, לא משהו כזה.

הצטמררתי ברגע שראיתי אותו, אבל מה שהיה מוזר זה שגם הבחנתי במזג האוויר; אותה רעלה אפורה של גשם קלוש מעבר למעקה האבן הישן והסדוק, מעבר לעצים הצנומים המצולקים.

זה היה כמו הרגעים האלה בחלום שרואים שמשהו עומד לקרות, משהו רע, משהו שאסור שיקרה, והעצמות נהיות כבדות והרגליים מתרוממות בקושי בזמן שקריאת האזהרה שמנסים להשמיע מבעד לערפל הסמיך מגיחה קרועה ומרוחה וחסרת תועלת.

היה טוב יותר אם זה היה חלום.

איך אפשר לכנות אותו? צלף? נשמע דרמטי, בייחוד בשלב המוקדם הזה של הסיפור, אבל זה מה שהוא היה - צלף. הנה הוא, מעבר לרחוב, אולי בקומה התשיעית, מרוצה מהירייה הראשונה שלו, טוען את הרובה וסוגר אותו בטריקה, דורך, מכוון.

צלף, שיהיה.

"טוב. לקום. בואו נצא."

ברוגע. מילים קצרות. בזריזות.

"עכשיו, בבקשה."

פתאום אני באמצע הכיתה. נראה שכאן אוכל להביא הכי הרבה תועלת, אבל מה אני בכלל יכול לעשות? אני מסתובב וסורק את הדירות ממול פעם נוספת, מוצא אותו.

הוא צוחק. גם החבר שאיתו.

"מה? לאן?" אמר מישהו, אולי זה היה ג'יידיפּ, או אולי זה עם השיער שהשם שלו תמיד חומק מזיכרוני. אתם מכירים את הטיפוס - זה שהמורים חושבים שהוא "קודקוד על". נעמדתי לפניו באינסטינקט, כאילו נשכרתי לגונן עליו, כאילו הפך למטרה ברגע ששאל את המורה שאלה.

"המסדרון," זה המקסימום שהצלחתי להגיד. העורף שלי דגדג בציפייה להתקפה, הרוגע המזויף שלי נאבק בדחף להילחם או לברוח. "קומו."

"היי..." אמר מישהו אחר, "היי..." ואני הסתכלתי עליהם, ועל הפנים שלהם השתקפה האימה שאחזה בי כשהם התאמצו להבין מה הם רואים, מה המשמעות.

"אוקיי, עכשיו בבקשה, אנה. בבקשה."

"המורה..."

הרעד בקול, הפחד; זה יתפשט, ומהר.

"לצאת מהדלת."

הם התחילו לזוז, המומים, ואז התחילו לזוז מהר יותר, ממש כפי שנפוצו החדשות בבית הספר. מהר כמו המשטרה שבאה - עם הרובים שלה, כלי הרכב והכלבים שלה, הקסדות והמגנים. אז שבו ומצאו הילדים את הביטחון העצמי שאבד להם, נדחקו אל החלונות, הציצו בין חרכי התריסים הוונציאניים המעוקמים, בשמונה או בעשרה שוטרים חמושים שטיפסו בכבדות במעלה המדרגות של בית אַלְמָה רוֹז. האחרים, מתוחים וזעופי גבות, עמדו ונעצו מבטים נוקבים בבניין, כמו מפצירים ביורה שרק יעז לעשות משהו.

הילדים הריעו כשגררו אותו החוצה. מחיאות הכפיים היו הסימן הראשון לכך שזה נגמר. הם הריעו לניידות, צעקו בדיחות אל השוטרים והמו בהתפעלות מן המסוק... אבל הילדים לא ראו מה שאני ראיתי.

אני הייתי האחרון שיצא מהכיתה, כך סיפרתי אחר כך לשרה. היא עצרה במכולת וקנתה מארז של שמונה פחיות סטלה ובקבוק ריוֹחה - התרופה היחידה שיכלה לספק בלי מרשם - וטסה הביתה להיות איתי, להניח את ידה על ידי, את ראשה על כתפי. הילדים יצאו מכלל סכנה, סיפרתי לה, ואני נשארתי איתם בזמן שאנה לינקולן ובּן פּאבֶל רצו למשרד של גב' אֵייבֶּרקרוֹמבּי להזעיק עזרה, אם כי עוד קודם הספיק רנג'יט לחייג למשטרה, ובטח גם לפרסם את זה בטוויטר.

אבל אני נשארתי בחדר הכיתה עוד שנייה או שתיים, רק כדי לוודא שזה אכן אמיתי, לוודא שהוא באמת עשה את מה שעשה, או שאולי טעיתי כשהפעלתי את האזעקה.

ואז הוא שוב צחק. ושוב כיוון.

מעולם לא הרגשתי בודד יותר. מעולם לא חשתי מודע יותר. מי שהייתי, מי שלא הייתי, מה שרציתי.

ואז, עוד הבזק של כוכב נופל חלף סנטימטרים בודדים מהפנים שלי, התנגש בקיר מאחורי, דילג וקיפץ וניתר על הרצפה.

ואז, דוקטור, אז חטפתי באמת.

פרק ראשון, או: "(היא) קלקלה אותי"

אני שואל את עצמי אם קודם כול כדאי שנערוך היכרות.

אני יודע מי אתם. אתם האנשים שקוראים את זה. מאיזו סיבה שלא תהא, ואיפה שלא תהיו, מדובר בכם, ובקרוב נהיה חברים, ואין לכם שום סיכוי לשכנע אותי אחרת.

אבל אני?

אני ג'ייסון פריסְטְלי.

ואני יודע מה עובר לכם בראש. אתם חושבים: אלוהים אדירים! ג'ייסון פריסטלי ההוא? זה שנולד בקנדה ב 1969, והתפרסם בליהוקו לתפקיד ברנדון וולש - העוגן המוסרי של סדרת הטלוויזיה האמריקנית בוורלי הילס 90210?

והתשובה המפתיעה לשאלתכם ההגיונית להפליא היא: לא. לא, זה לא אני. אני מישהו אחר. אני ג'ייסון פריסטלי בן השלושים ושתיים, שגר בקָלֵדוֹניאן רוד, מעל חנות למשחקי וידיאו, בין מוכר העיתונים הפולני למקום ההוא שכולם חשבו בטעות שהוא בית זונות. אותו ג'ייסון פריסטלי שאחרי שהחברה שלו עזבה אותו פרש ממשרתו כסגן מנהל מגמה בבית ספר גרוע בצפון לונדון - כדי להגשים את חלומו ולהיות עיתונאי - אך בסופו של דבר נהפך לרווק שיושב במסעדות זולות וצופה בסרטים נוראים כדי לכתוב עליהם בחינמון הזה שמחלקים ברכבת התחתית, ושאף אחד לא קורא.

כן. ג'ייסון פריסטלי הזה.

אני גם ג'ייסון פריסטלי עם הבעיה.

כי הנה, ממש לפני - כאן, על השולחן הזה, ממש לפני - יש קופסה קטנה מפלסטיק. קופסת פלסטיק קטנה שהתחלתי להתייחס אליה כאל קופסת פלסטיק קטנה שיכולה לשנות דברים. או לפחות לגרום להם להיות שונים.

וברגע זה, הייתי מעדיף שדברים יהיו שונים.

אני לא יודע מה יש בתוך קופסת הפלסטיק הקטנה הזאת, ולא יודע אם אי פעם אדע. זאת הבעיה: יכולתי לדעת. יכולתי לפתוח אותה במהלך השעה, ויכולתי לפשפש בתכולתה, ויכולתי לדעת אחת ולתמיד אם יש איזושהי... תקווה.

אבל אם הייתי עושה את זה, ומגלה שאכן יש בפנים תקווה, מה אם בזה זה היה מסתכם? רק קצת תקווה? ומה אם התקווה הזאת היתה נכזבת?

כי הדבר שאני שונא בתקווה - הדבר שאני מתעב בה, שאף אחד כמדומה לא מוכן אפילו להודות בו - הוא שתקווה פתאומית זאת הדרך הקלה ביותר להגיע להיעדר תקווה פתאומי.

ואף על פי כן, התקווה הזאת כבר קיימת בתוכי. איכשהו, בלי שהזמנתי אותה או שציפיתי לה בדרך כלשהי, היא שם, ועל סמך מה? שום כלום. כלום, חוץ מהמבט שהיא זרקה לי, והרפרוף החולף של משהו... שהרגשתי.

עמדתי בפינת רחוב שַרלוט כשזה קרה.

השעה היתה אולי שש בערב, והבחורה - כן, כי גם אתם וגם אני הרי ידענו שתהיה כאן בחורה; חייבת להיות בחורה; תמיד יש בחורה - נאבקה בחוסר הצלחה עם דלת של מונית שחורה ועם החבילות שבידיה. היא לבשה מעיל כחול ונעלה נעליים יפות, והחזיקה שקיות לבנות שנשאו שמות מותגים שבחיים לא ראיתי, וקופסאות, ואפילו, אם אני לא טועה, קקטוס שהציץ מתוך שקית של חנות הרהיטים הילס.

כבר הייתי מוכן לחלוף על פניה, כי זה מה שעושים בלונדון. ואם להודות על האמת, כמעט עשיתי את זה... אבל אז היא כמעט הפילה את הקקטוס. והחבילות האחרות התחילו להיטלטל, והיא נאלצה להתכופף כדי שלא ייפלו לה, ולרגע היה בה משהו מתוק וקטן וחסר ישע.

ואז היא סיננה כמה מילים מובחרות, שלא אכתוב אותן כאן למקרה שסבתא שלכם תקפוץ לביקור ותיתקל בעמוד הזה.

כבשתי חיוך והעפתי מבט בנהג המונית, אבל הוא לא עשה כלום, רק הקשיב לתוכנית ספורט ברדיו ועישן, כך ש - ולא ברור לי למה, כי כמו שאמרתי, בלונדון עסקינן - כך ששאלתי אם אפשר לעזור לה.

והיא חייכה אלי. החיוך המדהים הזה. ופתאום הרגשתי גברי ומלא ביטחון, כמו אחד

עם ידי זהב שיודע בדיוק איזה מסמר צריך לקנות, והנה אני מחזיק את החבילות שלה ואת השקיות שלה, והיא מעמיסה לתוך המונית שקיות חדשות שצצו פתאום משום מקום, והיא אומרת, "המון תודה, זה כל כך יפה מצדך," ואז הרגע הזה. המבט, הרפרוף החולף של אותו משהו שהזכרתי. והיתה הרגשה של התחלה. אבל הנהג היה חסר סבלנות ואוויר הערב היה קר, ואני מניח שהיינו פשוט יותר מדי בריטים מכדי להגיד דבר נוסף, ואז היתה עוד תודה ושוב החיוך הזה.

היא סגרה את הדלת, ואני צפיתי במונית שיצאה לדרך, האורות האחוריים התפוגגו אל תוך העיר, והתקווה נגררה ושקשקה על הקרקע מאחוריה.

ואז - ממש כשנדמה שהרגע חלף - הסתכלתי למטה.

היה לי משהו בידיים.

קופסת פלסטיק קטנה.

קראתי את המילים מלפנים.

מצלמה חד פעמית 35 מ"מ.

"הבחורה מרחוב שרלוט", מאת דני וואלאס. מאנגלית: אסף כהן. הוצאת ידיעות ספרים. 429 עמ'.