הלן מירן: "מוזר שאלימות מקובלת יותר ממיניות"
השחקנית הבריטית המהוללת הלן מירן קיבלה פרס מפעל חיים בפסטיבל קרלובי וארי שבצ'כיה. בראיון היא מביעה תסכול על נטיית הקולנוענים להעדיף ניצול נשים על מיניות, ונותנת לתסריטאים עצה: "תכתבו לגבר ובסוף תיתנו לו שם של אישה"
"מצטערת על האיחור. זה שילוב של ג'ט לג וענייני בעל" - כך פתחה הלן מירן את הראיון עמה שנערך במהלך פסטיבל קרלובי וארי, המתקיים בעיירת המעיינות והמרפא הצ'כית הציורית. המארגנים העניקו לשחקנית הבריטית בת ה-67 פרס מפעל חיים, וזאת היתה הזדמנות להתבונן אחורה ולבחון את הקריירה המרשימה והמגוונת של השחקנית הבריטית המוערכת.
"אני מאוהבת בתהליך של עשיית סרטים", היא אומרת. "יש רגע מפחיד נורא שאתה מגיע לסט ואתה צריך לעבוד עם אנשים שמעולם לא ראית בעבר, ואיתם אתה צריך ליצור משהו. זה אתגר עצום ומאוד אינטנסיבי. יש קור, לילות ארוכים, המון בעיות, ואם הדברים האלה היו קורים בתחומים אחרים, האנשים שם היו פשוט מתמוטטים. בכל הפקה, נוצר עולם קטן של התנהגות אנושית - הכל מאוד דינמי ואני מתה על זה".
"לא הייתי צריכה שום איפור"
בימים אלה אפשר לראות את מירן בפעולה בסרט "מאחורי הדלת", המוצג בישראל. הסרט מתרחש בהונגריה בעת העידן הקומוניסטי, ומירן מגלמת אשה אפופת מיסתורין המסרבת לארח אנשים בביתה. היא מתחילה לעבוד כסוכנת בית במשכנה של סופרת ידועה (מרטינה גדק). בין שתי הנשים הללו, נוצר קשר סבוך וטעון, והמעסיקה מנסה לפענח את הסוד של העוזרת שלה מתקופת מלחמת העולם השנייה.
"בכנות, התפקיד ב'מאחורי הדלת' הוא אחד הדברים הקשים ביותר שהייתי צריכה לעשות במהלך הקריירה שלי - זה לא נראה ככה, אבל הרגשתי אחריות בגלל שזה סיפור על מזרח אירופה, קומוניזם ומלחמת העולם השנייה. זה היה קשה מאוד בגלל שאף פעם לא ידעתי אם הדמות שלי שיתפה פעולה עם הנאצים או היתה גיבורה, האם היא רעה או טובה? אתה פשוט לא יכול לדעת.
"זה היה מאוד מאתגר, בניגוד לתפקידים אחרים שהכל אצלם בחוץ ואתה יודע מה הסיפור שלהם. זו הייתה אחריות מאוד כבדה, והרגשתי שאני לא עושה את זה מספיק טוב. אז פשוט הייתי חייבת לשים את עצמי בידי הבמאי אישטוואן סאבו. אבל היה יתרון עצום בדמות הזאת - לא הייתי צריכה שום איפור, ובבוקר הספיקו לי חמש דקות כדי להתכונן. התכוננתי חמש דקות בבוקר. מה שעוד היה בו טוב, שזה סרט על שתי נשים. לפני עשר שנים כמעט לא היה דבר כזה בתעשייה, והיום לשמחתי זה מתחיל להיות נפוץ יותר ויותר".
אז את מרוצה ממצב הנשים כעת בהוליווד?
"יש הרבה נשים בתעשיית הקולנוע, אבל אין מספיק במאיות ותסריטאיות, כמו שהייתי רוצה. אני תמיד אומרת לתסריטאים – אתם לא צריכים לדאוג לכתוב לנשים, תכתבו תפקיד לגבר, ובסוף תיתנו לו שם של אישה. זה יעבור באותה המידה. פעם גילמתי תפקיד שבמקור נכתב לגבר, וזה עבד טוב. אני לא מתלוננת על תפקידים של נשים בדרמה, אלא בחיים. ככל שהתפקידים האלה יתגברו ויהפכו ליותר פרודוקטיביים ועוצמתיים, לנשים תהיינה יותר נוכחות בפוליטיקה, בטלוויזיה ובעין הציבור".
יצא לך להתערטל בלא מעט סרטים. אפילו בשנים האחרונות. האם עירום הוא חלק מהעצמה נשית או ניצול?
"אותי זה מעולם לא העצים, חרקתי שיניים, התפשטתי, והמשכתי עם זה. אני כן מאמינה בשחרור, וזה היה חלק ממסע פרטי לשחרור, אבל כשזה עובר לניצול, זה כמובן בעייתי. זה די מזעזע בעיני בתעשיית הקולנוע, שאלימות ועינוי הם יותר מקובלים ממיניות ועירום. זו תגלית מחרידה על משהו באופי האנושי, האשמה היא לא רק על יוצרי קולנוע, הם נותנים לציבור את מה שהוא רוצה, זה משהו בתוכנו, אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו".
מעניין אותך לעבור לבימוי?
"ביימתי סרט קצר לטלוויזיה באמריקה, ונהניתי מהתהליך. היה לי מזל שאני נשואה לבמאי (טיילור הקפורד), שנתן לי עצות בחדר השינה. אבל למרות שזה היה כיף ומהנה לביים, אני לא רוצה לעשות זאת שוב, כי בעצם אני שחקנית, לא במאית. אפילו הציעו לי לביים סרט ארוך וסירבתי, כי משחק הוא הגורל שלי, ואין לי רצון מיוחד לשנות את זה. אבל אני כן רוצה לעודד במאיות ולעבוד איתן בעתיד".
אז כאמור למירן יש במאי פרטי בבית. הם הכירו בצילומי "לילות לבנים" ב-1986, ומאז הם ביחד. "אנחנו תמיד מחפשים פרויקטים משותפים נוספים, אבל אנחנו לא מוצאים את הפרויקט הנכון", מגלה מירן.
"זה צריך להתאים כמו כפפה. היו מקרים שהייתי מעורבת בפרויקט כלשהו, ורציתי שטיילור יביים אותו, אבל הוא לא רצה. והפוך - הוא הציע לי תפקידים, ולא חשבתי שהם מספיק טובים. הוא תמיד מחפש בשבילנו, ולפני שנתיים הוא מצא את 'חוות האהבה', וזו הייתה הזדמנות לעבוד ביחד אחרי הרבה שנים".
מי מלכה?
למירן יש שלל פרסים בסלון ביתה, אבל הופעתה כמלכה אליזבת השנייה ב"המלכה" (2006), העניק לה הכי הרבה פסלונים, כולל אוסקר. "זה היה אתגר גדול לגלם את המלכה אליזבת", היא מודה, "כולם באנגליה ובעולם מכירים את איך המלכה נראית ונשמעת ואיך היא הולכת. ידעתי שאני צריכה לעבוד קשה, ולשים לב לכל האלמנטים, ובארצי כל דבר שקשור למשפחת המלוכה מקבל המון תשומת לב. אני חושבת ש'המלכה' שחרר משהו, וקל יותר להתעסק עם משפחת המלוכה. עושים היום דברים כאלה ביותר קלות".
לפני שלוש שנים גילמת סוכנת מוסד בסרט "החוב", המסתמך על סרט ישראלי. איך החוויה הזאת השפיעה עליך, והאם היא שינתה את דעתך על הנעשה במזרח התיכון?
"כשאתה מבקר בארץ כלשהי אתה לומד על האנשים ועל הבעיות ומקבל הבנה חדשה, ומאחר וחלק מ'החוב' צילמנו בישראל, זה כמובן השפיע עלי - גיליתי שישראל היא ארץ יוצאת דופן ותל אביב עיר יצאת דופן, ולמדתי על האומץ של האנשים והאקטיביות שלהם. פגשתי אנשים מדהימים בישראל, שמאוד התרשמתי מהם".
היית אמורה להופיע בסרט "עזה" על אישה יהודיה שאיבדה את בתה העיתונאית ברצועת עזה. מה קרה לפרויקט הזה?
"אני לא בטוחה שיעשו את הסרט הזה. אני מקווה שכן, אבל זה אחד התסריטים המצוינים שמחפשים מימון ולא מוצאים בהכרח".
אז בינתיים, נסתפק בהופעה של מירן ב"היצ'קוק", מהפרויקטים היותר מסקרנים של השנה הקרובה: היא תגלם את אלמה, רעייתו של הבמאי אלפרד היצ'קוק, אותו מגלם אנתוני הופקינס. "נורא שמחתי לעבוד עם אנתוני - אנחנו באים מרקעים דומים: שנינו התחלנו בתיאטרון בריטי, ובאנו לאמריקה לעשות סרטים, אבל זה מוזר שמעולם לא עבדנו יחד בעבר.
"זו היתה הזדמנות נהדרת. היה כיף גם לצלם בלוס אנג'לס. תתפלא, אבל נדיר לצלם היום ליד הבית בהוליווד. וכמובן שאלמה היא תפקיד נהדר. היא היתה מאוד מעורבת בסרטים האחרונים של היצ'קוק, והוא נתן לה המון קרדיט על התרומה שלה. היא אחת הגיבורות הלא מוכרות של הקולנוע. היה טוב להוציא אותה מהצללים".
