TLV, עונה שלישית: כמו במבה במילוי במבה
סמדר שילוני באמת רצתה להתמכר לטראש שמציעה TLV בעונתה השלישית, אבל התאכזבה לגלות שאין בה אפילו דמות אחת להתאהב בה, למרות שכולם נשמות עם עיניים מהממות
ארבעה צעירים מגיעים לתל אביב וחולקים דירה, מסתובבים בשדרות רוטשילד כאילו מעולם לא פרחו בהן אוהלים בקיץ, נפגשים בקפה השכונתי בצפון תל אביב ומנסים להפריח חיים בחלום הישן: לעשות את זה עם תל אביב.
יש הסכם מאוד ברור בין "TLV - עושים את תל אביב", שהעונה השלישית שלה עלתה אתמול (HOT בידור ישראלי) ובין הצופים שלה: אנחנו מתבקשים להאמין אם לא קשה לנו, בעובדה שהצעירים האלה הגיעו לעיר שבה אי אפשר לירוק על מדרכה בלי לפגוע בדמות מפתח בתחום התקשורת, ששלל הזדמנויות נקרות על דרכם במקרה, ושהנה אוטוטו הם משתלבים בעולם התקשורת ושחמש דקות אחרי סיום העונה עוד נזכור את שמם. היא בתמורה אמורה לספק לנו טראש אמיתי, צבעוני, שמתעכל בקלות ומשאיר אחריו שובל דקיק של קהות נעימה, והבטחה שנזכור את השמות שלהם במהלך הצפייה.
אבל נכון לשלושת הפרקים הראשונים של העונה הזאת, "TLV - עושים את תל אביב" עושה בעיקר אותנו. השינויים בפורמט - שני בנים ושתי בנות, והניסיון של נדב לפרוץ - תדהמה - ככוכב ולא כאיש תקשורת, הם לא יותר מקוסמטיקה בשקל, מן הסתם כמו זאת שרוקחת הקוסמטיקאית בת ה-21 שהגיעה לדירה אחרונה.
כמו שזה נראה מפה העונה הנוכחית היא בעצם אסופה של תכנים שיווקיים לא סמויים בכלל שנתפרו בגסות באמצעות מהלכים תסריטאיים כל כך לא אמינים, שאת טביעות האצבע השמנוניות של מי שהגה אותם אף אחד לא טרח אפילו לנגב. "לא ציפיתי שדבר כזה יקרה לי תוך כמה ימים", אומר נדב אחרי שהוא פוגש מלהק בקפה השכונתי, וזה מרגיש כאילו מישהו בחדר העריכה מספר בדיחה על חשבוננו.
בתוך כל זה מקרטעים בשביל פירורי הלחם שפיזרה עבורם ההפקה ומלעלעים את השורות שנכתבו עבורם, ארבעה צעירים, שעונים על הטייפקאסט הבסיסי ביותר: נדב הוא קיבוצניק עדין ודוגמן שחולם להיות שחקן-זמר, לריאן היא מזרחית חמה מולטי אמנית ורוקחת, ליאור היא בעלת מותג אופנה-אייפד וורוד-או מיי גאד שתנסה להיות עיתונאית, ועדן הוא אינסטלטור-ספורטאי-חיים שלי נשמה עזבי אותך - שישתלב ב"חדשות הבידור".
למרבה הצער, בניגוד לעונות הקודמות, בעיקר הראשונה, הליהוק הפעם לא מצליח למלא את החלל של הטייפקאסט במה שזה לא יהיה שיגרום לנו לאהוב את הדמויות. במבה במילוי במבה. הצפייה בהם מאלצת את הצופה להקשיב לשיחת מתבגרים מעייפת ואינסופית, כולם נראים מהמם ויש להם עיניים הכי יפות שראיתי בחיים, נשמה, אבל הם לא מצליחים להכניס אפילו בדל של קסם או להפיח חיים במה שאמור להיות חגיגה של טראש טהור ואיכותי. גם הסלבז סו-קולד שצצים במהלך הפרקים לא הופכים את העניין לזוהר יותר. כשהנחש של ברוריה אבידן-בריר, נקודת האור בסדרה, בורח מהכלוב שלו, אני יותר ממבינה לליבו.
הרבה אנשים מתבלבלים, אבל טראש אינו זבל. ייצור טראש הוא גם סוג של אמנות, ו"TLV" כרגע אינה טראש, אלא טלוויזיה שמישהו חיפף על הדרך. טראש טוב מדייק לצופה את הרגעים המוקצנים, המביכים, חסרי הבושה בחיים, מביא דמויות צבעוניות ומצייר עולם זוהר שכולנו כמהים אליו ובו זמנית יודעים שהוא לא יותר מאשליה פוטוגנית. אנחנו מתמכרים אליו מרצון. נכון לעכשיו, "TLV" פספסה את הווריד.
