הים ככותל: המציל האגדי ואלוהים שבגלים

יש אנשים שהים בשבילם הוא רק ים, לא יותר. מקסימום מקום מרגוע ושחרור מלחצי היומיום. בשביל מושון ברקוביץ', עם זאת, שסוגר השנה 40 שנות הצלה, הים הוא מקצוע ושליחות. "כמו בכותל", הוא מסביר, "כשאתה עומד נפעם מהעוצמה שבוקעת מתוך האבנים העתיקות האלו ונזכר כמה אתה בעצם קטן, ככה זה בשבילי כאן, מול הים. כשאני מביט עליו, אני קודם כול רואה את אלוהים".

כתבות נוספות בסדרת "פותחים את הים":

כוכב ים: שמעון "ארטיק" לא הולך לשום מקום

הדייגים פותחים את הקיץ בבאסה: המים יבשים

נולדים כל בוקר מחדש: האנשים שבאים לים ב-5:00

ברקוביץ' מתייחס למקצוע שלו כמנתח לב. "אם העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אז אנחנו כלבי השמירה של החיים, כאן על החוף. אחרי שנים כל כך רבות, המציל מרגיש את הדברים באינסטינקט יותר מבעיניים. החושים שלי כבר מסייעים לי לדעת מי יזדקק לסיוע, לפעמים עוד לפני שהוא יודע את זה בעצמו".

"באינסטינקט יותר מבעיניים". בסוכה של מושון(צילום: בועז פיילר)

לזכותו ולמזלו, בארבעים השנים שלו בים - בחוף ירושלים, בצוק, במציצים וכעת בפרישמן - אף אחד לא טבע למוות במשמרת שלו. "משיתי גופות מהים - בבוקר, בלילות, אבל אף פעם לא כשאני בעבודה. אסור שיהיה לך רגע של חוסר שימת לב לחלון היפהפה והאדיר הזה שבו משובצים אנשים שכל אחד מהם הוא חיים שלמים בפני עצמו".

גם אחרי כל השנים האלה בשמש, ברקוביץ' מתנזר מקרם הגנה. "למרות שיש מצילים שנמרחים, אני לא יכול לקחת את הצ'אנס שהידיים שלי יהיו שמנוניות מהקרם, ובגלל זה אני לא אוכל לחתור מהר עם החסקה לטובע".

ואכן, אף שמתחת לתחנה עומד אופנוע ים חדיש, עדיין ניתן למצוא לצדו את שתי החסקות הוותיקות והטובות. כוחו של הרגל, כנראה. "זה כלי ההצלה האמין ביותר", מדגיש ברקוביץ'. "עד שהאופנוע יורד למים אני כבר עם החסקה אצל הטובע".

מבט אל המים. "כאן שולטת הפשטות"(צילום: בועז פיילר)

גם היום, כשהוא כמעט בן 60 ונחשב למציל השני בוותיקותו בעיר, הוא לא חושב לרגע על פרישה. "כשאלך, אני רוצה ללכת בים. כל חיי אני כאן. הים וההצלה 'משו' אותי מהשובבות שהייתה בי בתור נער ולקחו אותי לדרך של שליחות". ילד ששחה לבד זוכה באותה עת לצעקה ממנו: "לך תראה מה שלום אבא ואם הוא רוצה לשתות משהו קר".

ארבעה עשורים על החוף מאפשרות פיתוח יכולת השוואה. "הים נשאר אולי אותו הים, אבל אין ספק שהצעירים השתנו. אני אוהב אנשים ואוהב שהם לא כולם אותו הדבר, אבל החופש המוגזם שהנוער גדל בו היום הוא לאו דווקא חיובי. פעם לא הייתי רואה בני ובנות 15 יורדים לים עם ארגזי אלכוהול, ואז עושים עניינים במים כאילו כל העולם חייב לדעת מזה. הכול היה יותר מוצנע ובדל"ת אמות".

לדבריו, "היום העולם הפך לעולם של כפתורים, עולם וירטואלי, אבל כאן, הכפתורים עוד לא כבשו להם חלק. כאן שולטת הפשטות המאחדת. כאן, גם הטייקון וגם הקבצן שווים".