מעל פסגת הר הצופים: המלצות לפסטיבל ירושלים

דומה שהרגע הקסום ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים ה-29 שיפתח הערב (חמישי) יהיה זה שבו תחל הקרנת "מסע אל הירח". מדובר בעותק משוחזר של מה שנחשב לסרט המדע הבדיוני הראשון בתולדות הקולנוע, סרטו של הקוסם ז'ורז' מלייס משנת 1902.

• מי ומי בתחרויות הישראליות לסרטים עלילתיים ודוקומנטרים? 
• סרט הפתיחה של הפסטיבל: "לרומא באהבה" של וודי אלן
  

זוהי פנטזיה ראשונית ומלהיבה שנוצרה בהשראת יצירותיהם של הסופרים ז'ול ורן וה.ג'. וולס, והיא מביאה את סיפור מסעם החלוצי של שישה אסטרונומים אל הירח. הסרט זכור בזכות השוט הנפלא שבו ננעץ רכב החלל הפרימיטיבי שבו הם טסים (ואשר נורה אל הירח מתותח...) בעינו של הירח התמה.

"מסע אל הירח". נכס צאן וברזל קולנועי

על אף שמדובר בסרט אילם בן 16 דקות בלבד, זו היתה ונשארה אחת היצירות היפות בתולדות הקולנוע. הראשוניות של הסיפור ואמצעי המבע התיאטרליים (שוטים סטטיים, וזוויות צילום בלתי משתנות) אינם משנים דבר. משך כמאה שנה נחשבה תמונת הסיום של הסרט לאבודה, עד שעותק שלם של הסרט התגלה ב-2002 באסם בצרפת. אשתקד הוקרנה בפסטיבל קאן הגרסה המלאה והצבועה ביד, והיא זו שתוצג גם בירושלים.

כזכור, דמותו של מלייס זכתה לאחרונה לעדנה בזכות סרטו של מרטין סקורסזה, "הוגו", בו גילם בן קינגסלי את חלוץ הקולנוע הפנטסטי. מלייס, אמן אשליות שהפך לקולנוען, היה אחד הראשונים שהכירו ביכולתו המופלאה של הקולנוע להמציא סיפורים, ונודע בזכות האפקטים החזותיים שייצר לראשונה - ביניהם העלמה של דמויות וחפצים, צביעה ידנית של הסרט, והדפסת תמונה על תמונה.

הירח עם החללית בעינו. סצינה קולנועית קלאסית

את הקרנת "מסע אל הירח" בירושלים ילווה סרט תיעודי העוסק בסיפור הפקתו ובאיש החזון מלייס, שבאחרית ימיו (ע"ע "הוגו") התרושש, איבד את האולפן שבו צילם את סרטיו המופלאים, ונאלץ להתפרנס ממכירת ממתקים וצעצועים בתחנת הרכבת של מונפרנאס.

שריר אהבה לא קיטשי

"חיבוק של דב" ("Teddy Bear"), שזיכה את מאדס מאתיסן הדני בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס, הוא דרמה קומית מלבבת שגיבורה הוא בודי-בילדר עדין נפש החי עדיין עם אמו הפסיבית-אגרסיבית שאינה להוטה לאפשר לו לעזוב את הבית.

בניסיונותיו למצוא לו בת זוג, הוא מגיע אל שוק המין בתאילנד, ואחרי סדרה של כישלונות הוא פוגש באישה מיניאטורית שמנהלת מכון כושר מקומי. כעת עולה השאלה מה עושים עם אמא? התוצאה היא מין סיפור התבגרות בהחלט לא שגרתי, שעוסק בדימויים של בגרות וגבריות באופן מקורי.

הטריילר של "חיבוק של דוב"

אכן, חלק ניכר מקסמו של הסרט נובע מהדימוי האפקטיבי שבמרכזו, זה של ילד תמים בגוף של ענק, כאשר השרירן הדני קים קולד בתפקיד הראשי ממלא בנוכחותו את הסרט - ביותר ממובן אחד. לזכותו של מאתיסן ייאמר שהוא לא גולש אף לרגע אל הטריטוריה הנצלנית של מופעי השוליים, ונמנע מלהציג את גיבורו המתוק באמת כ"פריק" (הגם שכמה מהדמויות שמסביבו מתייחסות אליו ככזה).

קים קולד ב"חיבוק של דב"

מצ'כיה מגיע "אלויס נבּל" ("Alois Nebel"), דרמת אנימציה בשחור-לבן מסויט שנראית כמו הכלאה בין "ואלס עם באשיר" וסרטיו של דיוויד קרוננברג. הסרט, שנעשה בטכניקת רוטוסקופ (אנימציה המבוססת על תנועותיהם של אנשים אמיתיים), מבוסס על סדרה של נובלות גרפיות מתוצרת מקומית. הגיבור הוא עובד מופנם בתחנת רכבת נידחת ליד הגבול הפולני, זמן קצר לפני קריסת הגוש הקומוניסטי.

הטריילר של "אלויס נבל"

שפיותו ההולכת ומתערערת של אלויס מביאה לאשפוזו במוסד פסיכיאטרי, שם הולכים ומשתלטים על תודעתו דימויים מטרידים מעברו. במקביל מלווה את הסרט צלו המאיים של ה"אילם", דמות מסתורית המחפשת אחר נקמה ואוחזת בידה תמונה ישנה.

התוצאה היא סרט עוכר שלווה ומדהים מבחינה אסתטית (זוהי עבודתו הראשונה של תומאש לונאק המבטיח), שמשלב בין טראומות לאומיות ומלנכוליה פרטית, בין טריטוריות ממשיות, סימבוליות ומנטליות - לכדי יצירה שדימוייה נחרטים בזיכרון.

גתה למביני עניין

"פאוסט" ("Faust"), עיבודו של אלכסנדר סוקורוב לטרגדיה מאת גתה, הוא סרט פסטיבלים במלוא מובן המילה (וככזה אף זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון). למעשה, קשה מאוד לפענחו מבלי להכיר על בוריה את היצירה, על שני חלקיה ("קריאה של מה שנותר בין השורות", כהגדרתו של סוקורוב עצמו) - ובכל זאת.

זהו הפרק הרביעי בטטרלוגיה של סוקורוב על אודות הכוח (קדמו לו סרטיו על היטלר, לנין והקיסר היפני הירוהיטו), כאשר השיח ההיסטורי מתחלף הפעם בדיון מיתי. סיפורו של ד"ר פאוסט החותם על עסקת דמים עם השטן משמש את סוקורוב להרהור על אינטלקט וכוח, שכל ונשמה, שהולך ונהיה מופשט ככל שהסרט מתקדם. בסיכומו של דבר מתקבלת יצירה מאתגרת שראוי לנסות ולהתמודד עמה.

הטריילר של "פאוסט" על פי אלכסנדר סוקורוב

עיצובו של הסרט מושפע מהאקספרסיוניזם הגרמני, אך ישנן בו גם סצינות סלפסטיק מוצלחות, והשימוש בעדשות מעוותות תורם היטב לאווירה. זהו סרט פטפטני להחריד, אך שטף המילים זוכה לאיזון מצדו של אנטון אדסינסקי בתפקיד המלווה בריבית, שטיבו האמיתי מתברר בסצינה בולטת המתרחשת בבית מרחץ.

וזו לתעודה

רפרטואר הסרטים התיעודיים שמציע השנה הפסטיבל לבאיו כולל, בין השאר, את "מלכת ורסאי" ("The Queen of Versailles"), שעולה ממש עתה על האקרנים בארצות הברית. סרטה המצוין של לורן גרינפלד מביא את סיפורו של זוג מיליארדרים אמריקאיים - הוא איל נדל"ן מפלורידה, והיא מלכת יופי לשעבר הצעירה ממנו בשנים רבות - שאורח חייהם לא היה מבייש את זה שניהלו מלך צרפת לואי ה-16 ומארי אנטואנט. עובדה, או-טו-טו הם עומדים להשלים את בניית בית חלומותיהם באורלנדו - אחוזה שהינה חיקוי מדויק של הארמון בוורסאי.

הטריילר של "מלכת ורסאי"

סיפורם, שלא פעם גורם ללסת להשמט בתדהמה, משמש לניסוחו של משל קפיטליסטי, והבית האקסטרווגנטי שבמרכזו מסמל את קריסתו של החלום האמריקאי בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. מקור עושרם של השניים הוא בתעשייה ברוטלית של דירות נופש חלומיות שהבעל, דיוויד סיגל, מוכר לאנשים פשוטים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם. ואף על פי כן הם חולמים על הדולצ'ה ויטה. עוד שיקוף של החיים בבועה שטרם הקריסה.

מר וגברת סיגל. אסון ורסאי שלהם

הסרט עוקב אחר ניסיונותיהם של מר וגברת סיגל, כמו גם של שמונת ילדיהם, להסתגל למצב החדש, ולשמור על ביתם ההולך ונבנה - מין שיקוף מונומנטאלי של מצבם של מיליוני אמריקאים אחרים מן השורה. ממש בימים אלה, אגב, ניצב הסרט במרכזה של תביעת דיבה שהגיש סיגל נגד הבמאית שליוותה אותו. זו, לטענתו, בחרה להציג את סיפורו כמטפורה להתנפצות בועת הנדל"ן, בעוד הוא עצמו ציפה לסרט שיגולל את בנייתו של הבית הגדול והראוותני ביותר באמריקה.

כל אלה, וגם: "טאבו" של מיגל גומש הפורטוגלי, אגדה קולוניאליסטית רצופה מחוות שנונות לימי הבראשית של הקולנוע; "הוואלס האחרון" - דרמה רומנטית אינטליגנטית שכתבה וביימה שרה פולי ("הרחק ממנה"); "הביתה" הטורקי והפיוטי בבימויו של מוזאפר אזדמיר (כוכב כמה מסרטי נורי בילגה ג'יילאן);

הקרנה חגיגית במלאת 30 שנה לסרט האולימפי הבריטי זוכה האוסקר "מרכבות האש"; וכן "אל תוך האין" ו"נדונים למוות" - צמד סרטיו התיעודיים של ורנר הרצוג המביאים את סיפוריהם של פושעים שהוצאו להורג באמריקה.