בלי מלחמה: 3 כללים שיגרמו לפעוט לשתף פעולה

"היא לא רוצה להיכנס לאמבטיה, היא לא מסכימה לצחצח שיניים והיא לא רוצה לאכול מה שמגישים לה – מה עושים?"

ילדים רוצים לשתף פעולה, להשתלב, להיות חלק מהשדה החברתי המשמעותי הקרוי "משפחה". כאשר תחושת השייכות שלהם אינה מסופקת, הם מאמצים התנהגויות מפריעות. כל ילד הוא עולם בפני עצמו ולכן כל ילד בוחר התנהגות מפריעה, כזו שתצליח להפעיל את הוריו. אם אנחנו מנהלים קרבות עם הילדים ואנחנו באמת מעוניינים להפסיק את המלחמה – דוגמא אישית תהיה חשובה מאוד. דוגמא אישית פירושה: אנחנו מפסיקים להילחם!

הכתבות הקודמות בסדרה:

רוצים לחנך אותם? אז תפסיקו כבר לצעוק!

"אני רוצה עכשיו!"; איך לגמול ילד מפינוק

"אני סתם לוזר": איך לגרום לילד להאמין בעצמו

איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

אנחנו מקפידים למלא את הצרכים הפיזיולוגיים של ילדינו: מזון בריא, היגיינה, שעות שינה. אך חשוב לא פחות נקפיד להעניק לילד גם את המזון הפסיכולוגי: התייחסות אישית, תחושת ערך, צמיחה גדילה והתפתחות, משמעות אישית, תרומה ומועילות. שלושה כלים יסייעו בעדנו לעשות זאת:

1. תיאום ציפיות

תיאום ציפיות הוא כלי נפלא לחיים. נוסעים לחופשה זוגית? שווה לדבר על זה. האם המטרה היא לנוח? לראות סרטים? לטייל בטבע? לעשות קניות? כל אחד מאיתנו מעלה בראשו תסריט אחר, כאשר מדובר ב"חופשה זוגית". כל אחד והסכימה שלו, הידע איתו הוא בא. כולנו עושים שימוש רב ב"סכימות של אירועים": אנחנו מוזמנים ליום הורים? נוכל לתאר לעצמנו את התור במסדרון, את הקהל המורכב מהורים וילדים, את מראה הכיתה (למרות שעדין לא הגיע תורנו).

ילדים צעירים בונים את הסכימות שלהם. אנחנו אומרים להם "הולכים לקניון", למשל. אם בפעם הקודמת הלכנו לשחק בג'ימבורי בקניון, והפעם בכוונתנו לערוך קניות בסופר – הילדים לא יכולים לנחש זאת. הם, מבחינתם, רוצים לחזור למה שהיה מוכר להם מהפעם הקודמת, ואם זה לא קורה זה עלול להוביל למצב של חיכוך איתנו, ההורים. 

מה עושים כדי לפתור את הבעיה? ניתן, למשל, לומר "אנחנו הולכים לקניון. הנה חמישה שקלים – תוכלי לבחור מה לקנות בהם. מה לדעתך תקני היום?". כך, במקום מצב בו הילד מבקש כל פעם עוד שקל, ואז עוד אחד ודי, ואז אחרון חביב – ובסוף הוא בוכה וההורה כועס ושני הצדדים מתוסכלים, אנחנו עושים תיאום ציפיות מראש, והכל עובד חלק. 

דוגמה נוספת היא ביקור אצל סבא וסבתא. נפגשים אצל סבתא וסבא בשבת, לבילוי ארוך, הכולל ארוחה משותפת? נפלא. באמצע השבוע החלטתם לקפוץ לביקור קצר? עיזרו לילד להיערך בהתאם. אימרו לו: "היום נוכל לערוך ביקור קצר אצל סבתא וסבא. ארוחת ערב נאכל בבית. את את מעדיפה ללכת לביקור קצר, או שנרד לגן השעשועים?". אם היא בחרה ביקור קצר אצל הסבים נוכל להציע: "רוצה לקחת איתנו ספר, או משחק?".

2. בתקיפות אדיבה

תאמנו ציפיות – אבל עכשיו היא בכל זאת רוצה "עוד שקל ודי" או "סבא יקרא לי עוד סיפור אחד אחרון". תקיפות אדיבה תשרת אותנו היטב במקרים מסוג זה: תקיפות כלפי עצמי, ההורה (אני עומד בדברים שהיו ידועים מראש), ואדיבות רבה כלפי הילד: "בפעם הבאה שנבוא לקניון, תקבלי שוב חמישה שקלים"; "סבא קרא לך שני סיפורים. בשבת תוכלי שוב לבחור סיפורים, וסבא ישמח לקרוא לך. עכשיו הולכים הביתה, לאכול להתרחץ ולישון".

זכותו של הילד להיות לא מרוצה! אנחנו לא גוערים ולא מעליבים, אלא תומכים: "אני מבינה שהיית רוצה לשמוע עכשיו עוד סיפור. השעה מאוחרת ואנחנו הולכים". וכמובן - נשיקה ולילה טוב. אם אנחנו "נכנעים" ומסכימים לסיפור נוסף, אנחנו מעבירים את המסר: "אני אוהב אותך, ילד שלי, אבל מסתבר שאתה לא יכול להתמודד עם מציאות לא רצויה. אני אוותר, כדי שלא תחווה תסכול". הכוונה שלנו היא טובה, אך במבחן התוצאה – אנחנו מחלישים את הילד. תקיפות אדיבה מאפשרת להעביר מסר של אהבה והעצמה, של אמונה בכוחו של הילד לעמוד בהסכם.

בדוגמאות על הכסף והקראת הסיפור - הילד מבקש דבר מה מההורה. בידיו של ההורה להחליט האם ההסכם יכובד או לא. אך בדוגמה של האמבטיה הסיפור שונה: ההורה מעוניין שהילד יתרחץ. אם אנחנו באמת רוצים להיפרד מהמלחמה, הגבול שנציב הוא, כרגיל, לעצמנו: אני לא רוחץ ילדים בכוח! האדיבות היא כלפי הילד: אנחנו מתרחצים כל יום, אבל אם תחליט לא להתרחץ היום – זו זכותך.

נכון, בהחלט ייתכן שיהיו כמה ימים, בהם הילד יחליט לא לצחצח שיניים ו/או להתרחץ – ואנחנו לא נהיה מרוצים מהחלטתו. עם זאת, אנחנו בוחרים לא להכריח אותו, לא לרחוץ אותו בכוח. יש כאן אמירה הורית חשובה ביותר. עם סיומו של המאבק הילד יתרחץ תוך שיתוף פעולה: נזכה ביחסים טובים וגם בשיתוף פעולה. נעים הרבה יותר לקלח ילד שמח, מאשר ילד צורח.

3. שיתוף פעולה באמצעות "מסר אני" - במקום תקשורת מאשימה

יעיל הרבה יותר לפנות אל הילד, לשתף אותו בתחושותינו, להתייעץ איתו ולבקש ממנו רעיונות לפתרון. כאשר שיתוף, התייעצות ובקשת

עזרה חוברים יחדיו ל"מסר אני", בן ארבעה שלבים, זה נשמע למשל כך:

כאשר את לא רוצה לצחצח שיניים (תיאור ההתנהגות המפריעה – ההורה משקף את המציאות הילד)

אני ממש דואגת (ההורה ממשיך בשיתוף – משתף את הילד ברגשותיו)

כי בשיניים לא נקיות עלולים להיווצר חורים (ההורה מסביר את ההשלכות האפשריות לבחירה של הילד. ההורה בעצם מבהיר, כי אין מדובר בדרישה קפריזית חסרת היגיון של ההורה, אלא בצורך של כל בני האדם – לשמור על בריאות השיניים).

אני זקוק לרעיונות שלך (הזמנה – בקשת עזרה). מה, לדעתך, אפשר לעשות כדי לצחצח שיניים בדרך שנעימה לך? (התייעצות - אולי על השרפרף, אולי עם המברשת הירוקה?)