בחן את עצמך: כמה היפסטר (או סחי) אתה

לא מזמן חגגתי יום הולדת די עגול והזמנתי חבורה די גדולה של חברים לאחר-צהריים של בירה, עוגה, וצפייה קבוצתית בפוטנציאל של חיי ההולך ומתכלה. המפגש הזה בין קבוצות חברים ממקומות ומשלבים שונים בחיי התגלה ככמעט נפיץ, כי מתברר שהפכתי לנקודת חיבור בין שתי קבוצות חברתיות שביומיום עושות הכל כדי לא להתערבב: היפסטרים וסחים.

(צילום: Gettyimages)

במקום שהמצב יתפוצץ, הוא גרם לי להבין משהו מדאיג על החברה שבה אני חי, ואפילו הוביל אותי להתחלה של החלטה. אבל יהיה קשה להמשיך את הטור הזה בלי לעצור רגע ולהסביר מה זה סחים ולמה זה כל-כך חשוב.

מה זה סחים ולמה זה כל כך חשוב? המילה סחי, שבמקור תיארה מישהו במצב של פיכחות (זמנית או קבועה) מסמים, הורחבה בשנים האחרונות לתיאור משהו אחר לגמרי, שיהיה הכי קל להסביר אם נגדיר קודם את המשתמשים הכבדים במילה הזאת.

להטמעת המשמעות החדשה של הסחי אחראית קבוצת היפסטרים פנים-תל-אביבית. ועל רגל אחת בסקיני ג'ינס, היפסטרים הם אותם טיפוסים תל אביבים ניהיליסטים בני 20־30, חלקם תלמידי פילוסופיה או אמנות, שמתלבשים כמו שדוד שלכם התלבש בתמונות נעורים שהוא נבוך להראות, שותים בירה מכבי כי זה קטע, שומעים את האלבום החדש של להקת "עזוב, לא שמעת עליהם" מברוקלין, ומנתחים בקטע אינטלקטואלי תוכניות ריאליטי ישראליות על פרחות שעושות מעשים מגונים בשפה העברית, כי הן כל-כך עלובות שזה כבר מגניב.

היפסטרים, בקצרה, חיים כאילו הם סדרה שכל הזמן צופה בה מישהו שצריך להרשים. אפשר למצוא רבים מהם בעיתונות התרבות התל אביבית, בבניין גילמן למדעי הרוח באוניברסיטה, בשנקר ובפאבים קטנים שמעוצבים גרוע (גרוע זה המדהים החדש, בקטע אירוני). בהכללה קצת גסה אפשר לומר שהם מחשיבים את עצמם למתקדמים, לחכמים, למוסריים ולמעודכנים יותר מכל מי שלא נכלל בקבוצתם הקטנה.

אני מרחיב על ההיפסטרים כי סחי הוא מושג של היפסטרים, ואפשר להבין אותו רק בתור "כל מי שהוא לא אנחנו". כל מי שהוא לא היפסטר בעצמו. את הסחים האלה אפשר לפרוט לכל מי שאינו שייך לשמאל הפוליטי, לכל מי שנהנה לשמוע גלגלצ, לכל צופי "ארץ נהדרת" בפרט וערוץ 2 בכלל, לכל מי שעשה צבא ולא חש צורך להתנצל על-כך, לכל מי שגר מחוץ למרכז תל אביב, לכל מי ששואף למתינות במקום לרדיקליות, לכל מי שאוהב את מה שרוב האנשים אוהבים.

סחי הוא מושג שלא נועד להגדיר מיהו סחי, אלא בעיקר מי לא סחי. ומי שלא סחי הוא כמובן מגניב על דרך השלילה, כי הוא נמצא מחוץ לזרם המרכזי. מה משותף לכל הסחים האלה? מהם מורכב המיינסטרים. במילים אחרות, סחים הם רוב האנשים.

התובנה שלי על הגדרה עצמית נולדה כשהורגשה אי-נוחות רצינית ביומולדת. הסחים בזו להיפסטרים וההיפסטרים בזו לסחים. שתי הקבוצות נפגשו כי מתברר שאני היפסטר-גבולי, או לחלופין סחי-גבולי. מצד אחד, אנשים (או כאמור, סחים) קוראים לי היפסטר: אני לומד קצת פילוסופיה, מצביע שמאל, כותב בלוג על מוזיקת אינדי חדשה, הולך להופעות של להקות שרוב החברים שלי לא מכירים וכותב עליהן בטוויטר - שהוא מוקד השיחה המועדף על היפסטרים מאז שפייסבוק נהיה, כאילו, מה זה המוני.

מצד שני, בעיני היפסטרים אמיתיים אני לגמרי סחי. נהנה לשמוע גלגלצ, צוחק מהפרסומות של אלי ומריאנו לדואר ישראל, אוהב את Sing Hallelujah, לא מצטיין בהופעה אופנתית מוקפדת, לא משתגע על תל אביב ומתרגש מהזיקוקים ביום העצמאות בקטע לגמרי לא אירוני.

אז איפה אני? זה טריקי במיוחד, כי אף היפסטר לא מגדיר את עצמו כהיפסטר ואף סחי לא מגדיר את עצמו כסחי. הם מגדירים רק את הקבוצה האחרת. לכן אפשר לומר בהכללה גסה: כל מי שמגדיר אדם אחר כסחי הוא היפסטר, ולהפך.

מה שבהתחלה הרגיע אותי, ומיד אחר כך הלחיץ אותי, היה שהסתכלתי סביבי והבנתי שזאת לא בעיה של היפסטרים או של סחים, אלא של כל מי שחי פה. אף אחד כבר לא מגדיר את עצמו לפי מה שהוא מאמין בו, אלא רק לפי מה שהוא לא מאמין בו. שמאלני הוא מי שחושב אחרת מהימין. אליטיסט (או פלצן) הוא לא מי שאוהב אמנות מופשטת ומוזיקה קלאסית מודרנית, אלא פשוט מי שמתעב את "הישרדות" ואת קובי פרץ.

ההגדרות האלה גם מטשטשות המון הבדלים פנימיים חשובים: אם תשאל שני אנשים מה זה יהדות תקבל שלוש תשובות שונות, אבל לכולם ברור מי איננו יהודי. ואם אתה לא לא-יהודי, אתה יהודי. וכך הלאה.

יש כמה נזקים מיידיים בהגדרה עצמית רק ביחס לאחר. בצד הפוליטי, למשל, המשמעות היא שאתה כבר לא צריך להציע כלום: רק תפסול משהו אחר, והנה יש לך מצע פוליטי. אבל הנזק החמור ביותר הוא דווקא בעולם הפרטי של כל אחד מאיתנו. כשאתה מגדיר את עצמך לפי מי שאתה לא - למשל אם אתה סחי שנגעל מכל ההיפסטרים הפלצנים האלה, או שמאלן שפוסל את כל הימנים הטיפשים האלה - אתה אוטומטית מפסיק לשמוע כל דבר שהם אומרים.

זה רלוונטי לכל מי שלועג לשירים שאנשים במשרד שלו אוהבים לשמוע, לכל מי שעונה "אתה באמת רואה את החרא הזה?" כשחבר מספר על משהו שקרה ב"היפה והחנון", ולכל מי שבטוח שאם הצבעת אחרת ממנו אז אתה אידיוט בלי מוח, שזה רוב האנשים וגם אתה. כן, אני מדבר עליך, שקורא כותרת בעיתון וחושב "אלוהים אדירים, אני חי בין קופים, שמישהו יוציא אותי מכאן!".

שמע, יש לי חדשות רעות בשבילך: אתה והחברים שלך לא בני אדם בין קופים, ואתם לא היחידים שחושבים בכוחות עצמם בעולם שבו כולם הולכים עם העדר. גם ההיפסטרים וגם הסחים בטוחים שחוץ מהם כל השאר מעפנים. הדיכוטומיה הזאת היא המצאה שלנו כדי שיהיה לנו קל יותר למפות את העולם. אבל מפה היא רק מפה - תרשים פשטני של המציאות ולא המציאות עצמה. ישראל לא מורכבת מסדרה של פסים צבעוניים ומשמות יישובים כמו ב-GPS שלך. החיים סביבך הם לא רק שמאל מול ימין, משכן האופרה מול קובי פרץ או אתה מול כל הטיפשים האלה.

ההפסד ברור: אם אתה פוסל אוטומטית כל רעיון שבא מהשמאל פשוט כי אתה ימני, אתה יכול להחמיץ רעיונות שעולים בקנה אחד עם מה שאתה באמת מאמין בו. ואז במקום לפעול לטובת הדברים שחשובים לך, אתה מתעקש להיות עיוור. אני לא מת על רוב השירים של שלמה ארצי, אבל יש לו כמה שירים שמרגשים אותי, וקשה לי לדמיין את חיי בלעדיהם. ואם הייתי מחליט שאני פשוט שונא אותו - כמו שרבים מחברי עושים, סחים כהיפסטרים - החיים שלי היו קצת יותר קטנים ועניים עכשיו.

כשחושבים על זה, ההגדרות "הם" ו"אני" הרבה פחות קשיחות ממה שנדמה. אני באמת חושב ש"האח הגדול" הוא נקודת שפל של בהמיות ולא בידור בלתי מזיק או (תעשו לי טובה) התבוננות מעמיקה על טבע האדם, אבל אני מנסה להפסיק לפסול אוטומטית כל חבר שחושב שמדובר בבידור טוב. אני לא חייב להסכים איתו, אבל אעשה מאמצים להקשיב לו כי אולי יש משהו בדבריו שכדאי לי לשמוע.

ואם אני חייב להחליט איפה אני נמצא על הגבול בין ההיפסטר לסחי, אז אני בוחר לעמוד בצד ולהשתין על הגבול הזה. נמאס לי לראות איך כל שיחה שלי עם מישהו שחושב אחרת ממני מגיעה למבוי סתום. החברה שלנו בנויה ממיליוני שיחות כאלה בכל שבוע, שמגיעות למיליוני מבואות סתומים רק בגלל שאף אחד לא מקשיב לאף אחד שאינו כמוהו. ההגדרה העצמית הופכת לכליאה עצמית. זאת מחלה חברתית.

אז לי נמאס, ואני לא הולך להתבצר יותר בתוך הדעות וההעדפות שלי ולהניח אוטומטית שהן טובות יותר רק כי הן שלי, וכל השאר הם קופים. אני הולך להקשיב גם אם זה לא יהיה כיף, או קל, או נעים. אחרת הכל אבוד.