מהשבי המצרי לכבלי הביורוקרטיה הישראלית

זה קרה במלחמת יום הכיפורים . במוצב המזח על גדות תעלת סואץ. תחת מצור מוחלט, חוו 42 חיילי המוצב תופת שנמשכה על פני 8 ימים ולילות: הפגזות מאסיביות וקרבות פנים אל פנים עם חיילי קומנדו מצריים. הלוחמים לא נכנעו, אלא רק לאחר ש-26 מחבריהם נפגעו (מתוכם 5 הרוגים והשאר פצועים קשה). רק לאחר שנוכחו לדעת כי המוצבים האחרים שמסביבם נכנעו ואין סיכוי שתגיע עזרה לפצועים, נפלו בשבי המצרי.

• לטורים נוספים של חיים קליר
  

מאיר בוחבוט היה בין לוחמי המוצב. אחד הקצינים תיאר בעדותו כיצד הציל בוחבוט את חייו: "הטנק שלי התלקח, הצלחתי לצאת, אבל נכוויתי והתגלגלתי בחול לכבות את האש שאחזה בי. חייל מצרי רץ לעברי וסכין שלופה בידו. מאיר בוחבוט, ירה בחייל צרור ארוך ממאג והפיל אותו שנייה לפני שתקע בי את הסכין".

לאחר שחרורו מהשבי המצרי, אושפז בוחבוט בבית חולים. הוא סבל מחרדות, סיוטים, אי שקט, מצב רוח ירוד ופחדים שונים.

למרות כל אלה, דחה משרד הביטחון את תביעתו של בוחבוט להכיר בו כנכה צה"ל. מדוע? "התפיסה הטיפולית" של משרד הביטחון בשנות השבעים הייתה כי "טובת השבויים" מחייבת להחזיר אותם לשגרת היום-יום מבלי לפסוק להם אחוזי נכות.

חלפו 24 שנה. משרד הביטחון נאלץ להודות כי "התפיסה הטיפולית" שלו בטעות יסודה. או אז פנה בוחבוט למשרד הביטחון וביקש לעיין מחדש בתביעתו. בתום העיון מחדש, החליט משרד הביטחון, על פי התפיסה החדשה, כי בוחבוט סובל מהפרעה פוסט טראומטית וזכאי ל-50% נכות.

בוחבוט זכה אם כן להכרה המיוחלת. אולם אז נדהם לגלות כי משרד הביטחון משלם לו תגמולים רק מהיום שהוגשה בקשתו לעיון מחדש.

ומה עם 24 השנים שחלפו, הקשה בוחבוט. אנו נוסיף לך, אבל רק עבור שנה אחת אחורנית, השיבו לו פקידי משרד הביטחון. למה רק עבור שנה אחת, התעקש בוחבוט, שללתם את זכויותיי רק משום שהחזקתם ב"תפיסה טיפולית" שאתם מודים כיום כי הייתה שגויה. גם טעיתם וגם אתם מבקשים להרוויח מהטעות?

זה נכון, הודו פקידי משרד הביטחון, אבל אנחנו מדינת חוק. סעיף 35 לחוק התגמולים לנכי צה"ל, אוסר עלינו לשלם לך עבור יותר משנה אחת למפרע.

בוחבוט לא הסכים למחול על העוול שנעשה לו. הוא הגיש ערעור לבית משפט השלום בבאר שבע. השופטת טהר שחף הביעה שאט נפש מהעובדה ש"פדוי שבי נאלץ להיאבק על מנת לקבל תגמולים אשר הוא זכאי להם ואשר לא ניתנו לו אך ורק בגלל גישה טיפולית שגויה של משרד הביטחון".

השופטת שחף הורתה להוסיף לבוחבוט תגמולים עבור 14 שנה רטרואקטיבית, קצת יותר ממחצית השנים האבודות. אולם משרד הביטחון התעקש שלא להוסיף דבר. הוא ערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. זה האחרון הצדיק את משרד הביטחון ושלל מבוחבוט את הגמלאות עבור השנים שחלפו. בוחבוט פנה לבית המשפט העליון. המחלוקת הונחה על שולחנה של השופטת דפנה ברק-ארז, שופטת שבעצם ימים אלה מונתה לעליון.

שופטת עם לב שומע? 

נקדים ונאמר כי כשנודע דבר מינויה של השופטת ברק-ארז, הוא עורר התרגשות רבה. היא הגיעה לשיפוט עטורת פרסים מהאקדמיה. מאמריה עסקו, בין השאר, בהשפעת הביורוקרטיה על זכויות האזרח. התקווה הייתה, שמינו לנו שופטת עם "לב שומע", שופטת השמה במרכז ההוויה המשפטית את האדם, במיוחד אדם כמו בוחבוט שסיכן את חייו ונתן את נשמתו עבור המדינה. אולם, כמאמר המשורר, "נשיאים (כלומר עננים) ורוחות... וגשם אין". כגודל הציפיות, כפי שנראה מיד, כך גודל האכזבה.

מעיניה של השופטת ברק-ארז, לא נעלם כי זכויותיו של בוחבוט נשללו ממנו על לא עוול בכפו. היא גם זיהתה את האשם הבלעדי בגזל הזכויות, כלשונה, "העמדה הרפואית שעליה ביסס משרד הביטחון את החלטותיו לגבי פדויי שבי ואשר התבררה לימים כעמדה טעונת שינוי".

אם כך מה מנע מהשופטת להשיב את הגזלה לפדוי השבי? השופטת אימצה את עמדת משרד הביטחון, לפיה סעיף 35 לחוק הנכים אוסר, בכל מקרה של עיון מחדש בתביעת נכה, תשלום רטרואקטיבי העולה על שנה אחת.

אלא שכאן מדובר בטעות משפטית קשה. קריאה בסעיף 35 עד סופו מגלה שהוא אוסר תשלום רטרואקטיבי אך ורק במקרה בו הבקשה לעיון מחדש מוגשת "על סמך ראיות חדשות". בוחבוט לא הגיש בקשה לעיון מחדש על סמך ראיות חדשות, אלא מסיבה אחרת לגמרי: משום ש"התפיסה הטיפולית" של משרד הביטחון השתנתה.

במקרה כזה, סעיף 15 לחוק הפרשנות מקנה למשרד הביטחון סמכות לעיין מחדש בתביעה מקורית שהוגשה לו ולאשרה רטרואקטיבית, על פי עקרון היסוד הקבוע בסעיף 18 לחוק הנכים: "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי... אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו". תנאי זה התקיים בעניינו של בוחבוט. כאמור, את תביעתו לקבל הכרה כנכה צה"ל הגיש מיד עם שחרורו מהצבא.

בוחבוט היה צריך אם כן, לזכות בגמלה שנגזלה ממנו. גם משום שהקיז דם עליה. גם משום שהצדק עמו. גם משום שהחוק עמו. אולם הוא לא זכה.

"יש תמיד לזכור", כך כותבת השופטת ברק-ארז בפסק הדין, "כי חוק הנכים נועד לבטא את אחריותה וחובתה של החברה בישראל כלפי אלה שנפגעו עקב שירותם הביטחוני, בעת שנשאו בעול הלחימה וההגנה. תכליתו היא תכלית לאומית וסוציאלית וכך יש לפרשו". מילים כדורבנות. אולם מילים לחוד ומעשים לחוד. בפועל, השופטת ברק-ארז, מפרשת את החוק גם בניגוד לכתוב בו וגם לא לפי תכליתו.

בסופו של דיון, השופטת שוללת מבוחבוט את המגיע לו. השופטת מעדיפה את שלטון הביורוקרטיה על פני שלטון הצדק. כמה כואב. זו הייתה יכולה להיות אחת משעותיו היפות ביותר של בית המשפט העליון.