הבלתי מתורגמים: דרום וייטנאם באופניים
הסופר הוייטנאמי-אמריקני אנדרו פאם כתב על מסע משפחתי ואישי ברחבי מולדתו. אבל ההבדל בינו לבין מסעות "גילוי-עצמי" פופולריים אחרים בספרות, נעוץ בעומק ובעצמה של משבר זהותו האמיתי. הבלתי מתורגמים יוצא למזרח. לא לתיירים בלבד
אחד מהתוצרים של גלי ההגירה הגדולים והגלובליזציה הוא ז'אנר ספרות המהגרים. הכותבים נטועים בדרך כלל בין שני העולמות, כאשר מולדתם היא כבר לא זו שעזבו - אך לעולם לא זו שאליה באו. אצל אנדרו פאם, מהנדס אמריקני ממוצא וייטנאמי, הנושאים האלה מקבלים תפנית מפתיעה, והופכים לסיפור מסע. בספרו האוטוביוגרפי "שפמנון ומנדלה" הוא מתאר את יציאתו למסע רכיבה פרטי לאורך וייטנאם באופניים, וכמו בכל ספר מסע משובח, מהר מאוד מתברר שהדרך שעובר הגיבור ארוכה יותר מסך הקילומטרים שהוא צלח.
כבר בפתיחה מבהיר פאם מה נקודת המוצא שלו, ומהם הקטבים שביניהם הוא נע: "הייתי חסר בית וחסר עבודה. עשיתי משהו שלא יעלה על הדעת באמריקה: חזרתי לגור עם ההורים. זה היה הדבר הוייטנאמי המושלם לעשות, ליפול שוב לזרועות השבט... חבריי הלא-אסיאתים ריחמו עלי, האמריקנים-וייטנאמים לא הבינו למה עזבתי מלכתחילה". אבל החיים בבית לא מספקים אותו, ובוער לו לחזור, ולו באופן סמלי, ולגלות לאן הוא שייך. זה כיוון התנועה המרכזי של הספר, מבית הוריו של פאם בקליפורניה ועד לעיר הולדתו, האנוי.
אחרי כמה מקטעי רכיבה בארצות הברית וביפן, הוא והאופניים נוחתים בסייגון, בירת וייטנאם. תחילה מתאכסן פאם אצל קרובי משפחתו, ולשני הצדדים מתברר שהשנים עשו את שלהן, והציפיות ההדדיות מכזיבות. הוא מתאר בכנות כמעט אכזרית את הקושי להשתייך אל מה שהיה יכול להיות חייו. הקונפליקט מובא לשיא כשיום אחד אחייניו לוקחים אותו במיטב כספם לעיירת נחשים, ומול יושבי המסבאה המקומית מכריחים אותו, לזוועתו, לשתות שוט אלכוהול עם לב נחש חי - סגולה וייטנאמית ידועה לכוח גברא.
רוצים לקרוא את הקטע הזה בספר? היכנסו לכאן!
משם המסע של פאם נמשך, והוא מטפס באופניו צפונה, לאורך המותניים הצרים של ארץ הולדתו. ככל שהדרך נמשכת הארנק שלו מידלדל, המקומיים נעשים אכזריים יותר וכל ההרפתקה נראית גרוטסקית ותלושה. המאורע הדרמטי ביותר נרשם לקראת הסיום, כשפאם מצליח להשתחל לרכבת מסע להאנוי כנוסע סמוי. השוטרים מעלימים עין כאשר עושים זאת המקומיים, אך "וייט-קוּ" (וייטנאמי-זר) כמו פאם יושלך לכלא יחד עם מארחיו אם ייתפס, וכך המתח העלילתי משתלב עם המתח הרגשי: הצורך להתקבל כוייטנאמי שלם הוא לא רק פנימי, אלא הישרדותי ממש.
לא על הנודל לבדו
לצד הקו הזה, בסדרת פרקים מקבילה נחשף גם המסע הנגדי שערך פאם כילד, עם משפחתו: ממתקן הכפייה וההרג שבו החזיקו הווייטקונג באביו, עבור במחנה הפליטים המאולתר באינדונזיה ועד להתאקלמות חלקית בארצות הברית. בלי לקלקל ולחשוף פרטים, אפשר לומר שתלאות המשפחה לא היו מביישות פרק בוטה של ג'רי ספרינגר, אבל הקרבה של פאם לנפשות הפועלות וכישרון הכתיבה שלו יוצרים תמונה אינטימית ומעוררת הזדהות.
אלה קווי המתאר הכלליים של "שפמנון ומנדלה", שהקריאה בו היא חוויה מעשירה מכמה סיבות. ראשית, ברמה הבסיסית ביותר פאם מספק ידע אנושי מהשטח: הוא מתעכב על מה שהתייר הממוצע חולף על פניו, ופותח צוהר אל מי שאחרת היו מתמזגים עם הנוף. העובדה שהוא נוסע באופניים מחייבת אותו לעצור להפוגות
בכפרים קטנים על אם הדרך, והעניין שהוא מגלה בבני עמו - ולא פחות חשוב הוייטנאמית שבפיו - חושפים בכל עצירה כזו עוד טפח מהחיים המקומיים. במקביל הוא לא מקפח כמעט אף תחנה במסלול הטיולים הטיפוסי (מדלתת המקונג, עבור בעיירת החוף הו-יאן במרכז ועד למוזוליאום של המנהיג המהולל הו צ'י מין בהאנוי). כל מי שמגיע למדינה ימצא בספר רשמים ותובנות מהאתרים שבהם ביקר.
לא הכל שחור
שנית, העמדה של פאם כמספר מאוד מעניינת, כמי שהוא הרבה יותר מתייר אך עדיין לא מקומי. מחד יש משהו מאוד מערבי בניסיון למצוא גאולה אישית באמצעות המסע אל מחוזות ילדותו, שטובל לא אחת בנאיביות - מנגד, הכנות והמודעות העצמית החריפה של פאם משחררות את ספרו ממלכודות קלישאיות.
כך למשל הוא מתאר ללא רחם איך הוא נופל קורבן לתרמיות זעירות על כל צעד, ואיך גופו שלו מסרב לסייע במאמצי ההשתלבות ולעכל את האוכל המקומי (מעיים גולמיים, צפרדעים מטוגנות, חלקים פנימיים לרוב ובנוסף, כאמור, לב נחש חי). וגם המקומיים, מצדם, מסרבים לעכל אותו. כשהוא מצהיר שהוא וייטנאמי הוא זוכה למידה שווה של בוז וחשדנות, נתפס כזר, מועד להצקות של שיכורים ושוטרים מושחתים - וגם יחס ידידותי מתברר כניסיון להוציא ממנו כסף. אבל לא הכול שחור, ומדי פעם מזומנים לו מפגשים אנושיים וקשר.
פאם אמנם בוחן את עצמו בחדות, אבל לא מתעלם מהתמונה הכוללת, והסיפור
המשפחתי הגדול שבו מעוגן המסע מבדיל אותו ממסעות "גילוי-עצמי" פופולריים אחרים: זה לא משבר אמצע החיים, אלא משבר זהות עמוק. לכן ההנאה מהספר לא מוגבלת לתיירים או לחובבי וייטנאם בלבד; זהו סיפור מקומי ואישי מאוד, אבל העומק והעוצמה שבו מגולל אותו הסופר, מעניקים לו גוון אוניברסלי של חיפוש וכמיהה.
אם לשפוט על פי ההיצע של רוכלי הספרים הוייטנאמים (שמציעים את מרכולתם המזויפת והמנוילנת לתיירים), "שפמנון ומנדלה" איננו חלק מהקנון הספרותי. הקנון הזה מורכב, רובו ככולו, מספרות שעוסקת במלחמת וייטנאם. כזו למשל היא האנתולוגיה "הצד השני של גן עדן" (The Other Side of Heaven), שמאגדת סיפורים קצרים של סופרים אמריקנים וייטנאמים - ועומדת בסימן פיוס. "הספר הזה נולד כתוצאה מפגישה של שני אנשים, שאם היו נפגשים שני עשורים קודם לכן היו מנסים להרוג זה את זה", מכריזים העורכים בהקדמה, ובספר עצמו מספקים פסיפס של קולות משלימים ולעתים מצטלבים מימי המלחמה.
אחד הסופרים הוייטנאמים הבולטים שמשתתפים באנתולוגיה הוא בָּאוֹ נין, שבקובץ נכלל קטע מהרומן שלו "צער המלחמה" (The Sorrow of War). ספרו של נין, אחד משני היחידים שנותרו בחיים מהיחידה שבה לחם, עובד לאנגלית עם עיתונאי אוסטרלי שסיקר את הקרבות וזכה לשבחים רבים. הוא נחשב לאחד מספרי הפרוזה האיכותיים ביותר העוסקים במלחמה, הן בזכות התיאורים רבי העוצמה של המאורעות, והן בזכות התמונה החפה מפטריוטיזם או נוסטלגיה שהוא מציג, בשונה מהרבה מהכותבים של שני צדי המתרס.
Catfish and Mandala, Andrew X Pham, Picador 2010, 344 pp.
The Other Side of Heaven, Curbstone 1995, 412 pp.
The Sorrow of War, Secker & Warburg, 1993.
