"יש דברים שאני לא יכולה לומר, רק לרקוד"

שורה של פנסים מסודרים בשורה מכים באור לבן בוהק בעיניים. צללית שחורה מגיחה, צועדת אל קדמת הבמה. אישה חנוטה בתוך קרינולינה שחורה, חגורה אדומה מהדקת מותניים, חולצת מלמלה לבנה חונקת צוואר. מתוך השקט הטרוד תפרוץ מהגוף עוד מעט צעקה ללא קול. מתוך הגוף האצור והקשיח יגיחו בזו אחר זו דמויות שונות כמו בהתקף סכיזופרני משחרר. קשה להתבונן באינטנסיביות המעיקה של התנועה. אי אפשר להסיר עיניים מהריקוד המטורף הזה שיש בו חופש משוחרר וזעקה.

הרקדנית והכוריאוגרפית מיה יוגל תפתח הערב (ה') את פסטיבל אינטימדאנס בתמונע ביצירה חדשה שלא דומה לשום דבר אחר, וחושפת עולם אפל ומואר, קשה ורך, יפה ומכוער. "אני אדם בלי עור וזה הופך אותי לפגיעה מאוד", היא אומרת. "הכל חשוף, חודר, מכאיב אבל גם מעורר השראה. יש הרבה כאב בעבודה".

מיה יוגל ב"כמעט מענטש". יצירה שצועקת: עצרו את הסבל (צילומים: מרב יודילוביץ')

העבודה החדשה, "כמעט מענטש", החזירה אותה לחדר 300 באוניברסיטה העברית בירושלים. בשיעור תולדות האמנות הציג המרצה את "גרניקה" של פבלו פיקאסו, יצירת מחאה קוביסטית מתריסה, שהפכה לסמל נגד ההרס והחורבן שזורעת המלחמה. "הציור המם אותי. כל אלמנט בציור סימבולי ומלא משמעות. זו יצירה שצועקת: 'עצרו את הסבל'. זה מקום שאני מזדהה איתו ומתחברת אליו".

חלק מהדימויים שצייר פיקאסו מצאו את דרכן לעבודה ובהם סוס גוסס שפיו פעור מכאב, ואשה שעיניה זועקות מאימה והיא נסה על נפשה. "הדמויות האלה פורצות בעבודה שיצרתי מתוך דמות שמרנית שאני ממאנת לקבל", אומרת יוגל, "הן זועקות וקוראות לסדר חדש".

הגרניקה של פיקאסו. השראה ליצירה(ציור: פבלו פיקאסו)

את העבודה היא פותחת בטקסט של טריסטאן צארה, סוריאליסט מרקסיסט ומשורר ממייסדי תנועת הדאדא. "צארה האמין בסדר חדש וחשבתי שזה זיווג נכון. גם אני מתבוננת בעולם ולא מפסיקה לתהות מאיפה נולדו התכתיבים שמנהלים את חיינו. גם אני מרגישה שונה, זרה, לא שייכת. הזרות הזו שנפרצת, נכנסה לדמות השמרנית שרוצה מאוד שיקבלו ויאהבו אותה, למרות מה שהיא חושפת".

אבל הדמות, כמו יוגל, יותר מסתירה מאשר חושפת, צועקת מיניות מודחקת, חולשה וכוח, מצוקה ושליטה עצמית. "יש דברים שאני לא יכולה לומר בקול, רק לרקוד", היא אומרת. "יש לי הריקוד כדי לדבר בלי לדבר". היצירה, היא אומרת, בוערת בה. "אני אדם יצרי וזה בא לידי ביטוי גם על הבמה. זה דחף שאני חייבת לספק כל הזמן. אני לא מדברת על סקס אלא על האסתטיקה והחושניות שבו. זה נכון שיש בעבודה משהו מיני, אבל זה לא המרכז".

מתוך היצירה. "זה עולם שקשה להכיל, עולם כאוטי מבחוץ ומבפנים"

אם בתחילת העבודה היא מספרת על בובת חרסינה שבורה, בסופה היא הופכת למעין בובת מין בלונדינית וזולה. "בובת החרסינה היא מיה קטנה בחדר גדול. הבלונדינית היא מיה גדולה בחדר קטן. בשניהם קורה לה משהו קשה שנוגע בעצב פתוח שלעולם לא יתרפא. מתוכו העבודות שלי נולדות", היא אומרת. "אני יוצרת מנבכי נפשי. אלה החיים שלי. זו המהות. העבודה הזו היא חלק מטריפטיכון של עבודות שעוסקת בשאלת הסבל. למה הוא קיים? מה הוא נותן לנו?החומרים קשורים בחוויות חיים שעברתי, בהתבוננות בעולם, מקריאת העיתון בכל בוקר. זה עולם שקשה להכיל, עולם כאוטי מבחוץ ומבפנים".

הכאוס נובע גם מהמעברים בין הדמויות. נדמה לי שגם בחיים את מזגזגת בין דמויות שונות שאת לובשת.

"החיים שלי הם תיאטרון ביומיום. אני לא צריכה במה כדי להופיע. כן, יש בי המון גוונים, אני כל הזמן משתנה וטוב לי ככה. אני אדם של קצוות וגם בזה יש שבירת מוסכמות. תקעתי את עצמי בתוך קרינולינה שמגבילה את התנועה והופכת אותה לסיוט. כשאני זורקת אותה אני מתפשטת מהמוסכמות שכולאות אותנו. גם אני מרגישה כלואה. אני רצה את מירוץ החיות שאנחנו חיים בתוכו".

"פעם כתבתי: 'במירוץ החיות רדפתי, דהרתי, חשקתי, התפשטתי, ליקקתי משומן הבשר החי, ירקתי'. זו הכוונה. אני קוראת תגר על החיים האלה. אני בת 37, לא נשואה, בלי ילדים. אני חיה באובססיה בתוך היצירה. זה האוכל והמים שלי. כל מה שאני עושה נושק ליצירה והיא ממלאת אותי".

סוגרת חשבון

מילים קשות.

"עברתי התמודדויות קשות ולמרות שאני משדרת כוח, בפנים אני שבירה וקל מאוד לפגוע בי. כשאדם יצרי, יצרני ויצירתי נדחק למטה, קשה יותר לממש את היצר ומצד שני הוא הופך לחומר בערה. לי בער לומר: 'אתם שסירסתם אותי, תראו אותי עכשיו'".

זו עבודה פמיניסטית?

"אני לא פמיניסטית אבל כאשה אני לא מרגישה שווה בין שווים. אני לא לסבית, אבל אני לא מתה על גברים. אני מוצאת שגברים הם בהמות, בעיקר בארץ הם ממש גודזילות. יש להם כבוד אבל הם לא יודעים לכבד. יש בי שנאה כלפי האגרסיביות שלהם. זה מקום שעושה לי להקיא, וזו הסיבה שבעבודה אני מדגישה את מיה הגברית והחזקה".

מיה יוגל. "חשבתי שאני רקדנית לא מספיק טובה"

על הבמה היא חשופה עד העצם. מחוצה לה, היא זהירה, שוקלת מילים. על הבמה ומחוצה לה היא משנה פנים, אינטונציות, מצבי רוח. על הבמה ומחוצה היא מתגלה לאט, חושפת ניגודים, קצוות רגש משתנים ורבדים. היא נולדה בירושלים ולמדה בתיכון שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול. "ספגתי שם המון ידע אבל חשבתי שאני רקדנית לא מספיק טובה", היא אומרת. עשתה צבא, נסעה, טיילה, חזרה. היצר ליצור דגדג אבל הפחד שיתק: "לא האמנתי שאני מוכשרת".

היא למדה צורפות, ציור, צילום ופיסול. נעה ונדה. החלה ללמוד באקדמיה למחול ועזבה. למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי ועזבה. הלימודים בחוג

לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית החזירו אותה לריקוד.

לפני עשור יצרה את עבודת הביכורים שלה, "גבול", אבל הפחד עצר אותה שוב. "תמיד הטלתי ספק בעצמי ומשהו עיכב אותי, משך לאחור", היא אומרת. העבודה החדשה היא שלב בהתבגרות: "אני לומדת לקבל את עצמי, מנסה להיות פחות ביקורתית כלפי עצמי, לא להקשיב לרעשים מסביב".

למה הכוונה?

"אנשים לא יודעים איך לאכול אותי. גם בסצינת המחול מתייחסים אלי כאל מי שלא מדברת את השפה. זה מייצר דואליות: מצד אחד אני לא זקוקה לאנשים כדי שימלאו אותי ומצד שני, יש לי צורך שיאהבו אותי. אני מקווה שעם הגיל זה דוהה. היום יש לי פחות צורך לאישורים מהסביבה כי אני שמחה בתוך העולם שלי. לא מעניין אותי לעשות פירואט כדי להרשים. אני רוצה לגעת. אני חושפת את הנשמה שלי וחשוב לי שמי שיתבונן בי יהיה ביחד איתי ברגע".