איך פגשתי את לנון פוגש את מקרטני
בדיוק לפני 55 שנה, ביריד מוזיקלי צנוע, רדף כתב ה"דיילי ליברפול" אחרי בחור צעיר העונה לשם ג'ון לנון, כדי לראיין אותו. על הדרך הוא נקלע למפגש שלו עם אחד, פול מקרטני. השאר, אתם יודעים, היסטוריה. סיפור בדיוני ש(כמעט) היה באמת
במילים עדינות, לא התלהבתי כשהעורך שלי ביקש ממני לגשת אל גינת הכנסייה שליד בית הקברות של סיינט פיטרס. אחרי כמה שנים ככתב שמסקר אירועי תרבות בעיר, חלמתי על מסעות מוזיקליים גדולים בנופים אחרים, על ליטל ריצ'ארד ואלביס, ובמקום זאת, הייתי צריך להסתובב בין הלהקות הצעירות של ליברפול. העורך טען שבתור כתב המוזיקה של העיתון אני חייב להמשיך להסתובב בשטח, להציג את הכישרונות החבויים לתושבי ליברפול ואולי על הדרך לגלות את האלביס הבא. בתוך תוכי ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל בכל זאת לא האמנתי, ובעיקר לא היה לי כוח.
יצאתי באותו הבוקר מהדירה לבוש חולצה ארוכה ומעליה הז'קט הירוק החביב עליי. זו היתה טעות. חמסין נפל על ליברפול באותו היום והחלטתי לעצור בחנות של רוברט הזקן להתרענן. קניתי קפה, התיישבתי בשולחן הקטן מחוץ לחלון הראווה שהיה מלא בגבינות ונקניקים והדלקתי סיגריה. הוצאתי מהתיק את המחברת שם כתבתי את הפרטים על מה שצפוי להתרחש היום. נאנחתי.
"The Quarrymen" נקבעו להופיע ביריד. כבר יצא לי לראות אותם בהופעה בקולנוע לא רחוק מהקפה של רוברט, זה לא היה מחזה מלבב ותיארתי לעצמי שכך זה יהיה גם היום. מדובר בחבורת בני נוער מבית ספר"Quarry Bank" - וזו גם היתה הסיבה שהם בחרו בשם הלהקה הילדותי. הם לא באמת ידעו לנגן על כלים. כמו רוב הנערים בסביבה, יש להם בעיקר חלומות מאוד גדולים להיות כמו אלביס. נערים שקצת שכחו שהם גדלו והתחנכו בליברפול ולא באמריקה. עיר שחוץ מקבוצת הכדורגל שלה, לאף אחד לא איכפת מכלום.
הגעתי אל חגיגות הקיץ בצהריים, המוזיקה מהבמות הקטנטנות כבר התחילה לנגן. המון ילדים הסתובבו על הדשא הירוק, רובם לבושים בחולצות לבנות קצרות וחגיגיות. לימונדה קרה וגלידה נמכרו בדוכנים בכדי להתגבר על השרב וסוסים וכלבי משטרה בידרו את הקהל שהסתובב בשטח.
רגע לפני שהם עלו לבמה, נתקלתי בחברי ה"Quarrymen". האמת היא שרוב חברי הלהקה נבלעו בנוף המשפחתי של המקום, רק אחד מהם תפס את עיני. כאמור ראיתי אותו מופיע בעבר אבל לא זכרתי את שמו. וגם בצהריים ההם, נראה שהיה בו משהו שלא זיהיתי קודם. גבוה, עם אף נשרי, עיניים חודרות, פאות לחיים ותספורת אופנתית מזן אלביס.
הוא אוטומטית תפס את תשומת הלב של המבוגרים במקום רק בשל חולצת הקאובוי המשובצת והג'ינס הכחולים והצמודים שלבש בעוד סביבו כולם לבשו לבן. נראה היה שהילדים אפילו קצת מפחדים ממנו. כמה דקות אחר כך, למדתי שהוא גם נחשב למנהיג בלהקה, צפוי. קראו לו ג'ון לנון.
הלהקה עלתה לבמה הקטנה שנבנתה מארגזי עץ הפוכים. הם ניגנו כמה שירי בלוז וגוספל ישנים, משתדלים מאוד להישמע כמו אנסמבל רוק'נרול אמריקאי, מתלהבים וציניים באותו הזמן. כפי שחששתי, הם היו נוראיים. ברור היה שאף אחד מהם לא באמת למד לנגן על הכלי שלו כמו שצריך ולנון בכלל לא זכר את המילים של השירים אז הוא פשוט המציא אותן.
אבל משהו באנרגיה של לנון תפס אותי. הוא היה מלא בכריזמה ובחוצפה, קולו היה עמוק ומלוכלך, אבל עדיין מעט מתוק כשל נער בן 16 שהיה. חלק מהילדים הסתובבו ובכלל לא התייחסו ללהקה, האחרים ישבו מתחת ללנון, כמה מהם ממש על ארגזי העץ. אם משהו כבש אותם - זה היה הוא. ידעתי שאני חייב לגשת אליו.
"היי, ג'ון, נכון?", פניתי אליו כשהוא ירד מהארגזים והכניס את הגיטרה שלו לנרתיק שלה. "כן, מי אתה?", השיב. הושטתי את ידי ללחוץ את ידו: "קוראים לי אור ברנע, אני כותב טורים על מוזיקה בשביל ה'דיילי ליברפול'".
"אה כן? אז מה אתה רוצה?", הוא השיב בהתנשאות ובכלל לא הסתכל לי בעיניים.
"חשבתי לשאול אותך כמה שאלות על הלהקה", אמרתי, כבר קצת בחשש.
"מה יש לשאול?", הוא ענה, "לא שמעת אותנו מנגנים? תכתוב על המוזיקה ששמעת".
"בכל זאת", אמרתי, "נדמה שאתה ממש אוהב רוק'נרול, אולי תוכל לספר לי קצת על עצמך?"
"קוראים לי ג'ון לנון ואני הזמר. מה עוד אתה צריך?"
לא השבתי. המשכתי לצעוד יחד איתו לאורך הדשא עם מבט מעט מושפל. אבל כמה שניות אחר כך, הוא כן נענה.
"אני אגיד לך מה", הוא נאנח ופנה אליי, "אני סוחב את הציוד מעבר לכביש, אנחנו ממשיכים לנגן באולם הוילג' בשביל הילדים הכאן. חבר שלי בשם איוון אמר לי שלפני זה נפגוש שם עוד גיטריסט מהבית ספר שלו שאמור להיות טוב, בוא איתי ואולי נדבר אחרי ההופעה".
"אני אשמח", השבתי והמשכתי ללכת לצידו בשתיקה.
לנון והאחרים התחילו לארגן את הציוד באולם, איוון, חברו של לנון התקרב ללהקה ואיתו עוד נער נמוך קומה. שיערו היה חלק וקצר, בעל פני תינוק ועיניים עגולות הוא נראה צעיר יותר משאר החבורה. הוא לבש ז'קט לבן שממנו יצאו חוטים כסופים.
"הוא קצת נראה כמו אלביס, לא?", לחש לי לנון באוזן בזמן שהשניים התקרבו אלינו.
"ג'ון, תכיר את פול מקרטני", אמר איוון, "פול מנגן בגיטרה ובפסנתר, הוא רק בן 15 והוא ממש טוב".
"היי ג'ון", חייך פול והושיט לו את ידו.
"היי", מלמל ג'ון ושוב לא הסתכל בעיניים, "אז אתה מנגן בגיטרה, הא?"
"בטח", אמר, "אולי אני יכול לקחת ממישהו גיטרה?"
פול לקח את הגיטרה של אחד החברים וניגן הפוך, כי היה שמאלי. לרגע נדמה היה ללנון, לי ולאחרים שהוא מתבדח, אבל הילד החביב היה מאוד רציני. הוא החל לנגן ולשיר והשאיר את כולנו די המומים. קולו היה צלול וטהור והוא ניגן על הגיטרה ביעילות מבלי להסתכל על האצבעות שלו בכלל.
"הוא לא רע", לחש לי לנון באוזן. "הוא גם יודע הרבה אקורדים, כמוני".
"אני יכול לנסות את הפסנתר?", שאל מקרטני את הלהקה כשסיים.
"ברור", השיב לנון.
מקרטני התיישב והחל לנגן את "Long Tall Sally" של ליטל ריצ'ארד. אז כבר הבנתי שהלהקה ובמיוחד לנון מתחילים להבין ברצינות מה מתגלה מולם, אולי אפילו קצת מקנאים. מקרטני לא היה אחד מהנערים הצעירים שבדרך כלל פוגשים בערבי הלהקות בליברפול. הוא לא רק רצה להיות כמו אלביס, הוא באמת היה מוכשר והקסים אותנו תוך שניות.
מקרטני ואיוון נפרדו לשלום ולנון והלהקה המשיכו לנגן לילדים. נשארתי שם עד הסוף, השרב נשבר והעננים החלו לפלוש לשמיים. "יכול להיות שיתחיל לרדת גשם עוד מעט", חשבתי, ולמרות זאת לא רצתי הביתה, רציתי לנסות להוציא אולי עוד כמה מילים בשביל הסיקור של מחר בעיתון. האמת היא שעכשיו גם קיוויתי לפגוש את מקרטני ולשאול אותו מי לימד אותו לנגן. אולי יש מורה למוזיקה חדש בליברפול שמחנך בשיטות חדשות, שגורם לליברפולים להישמע כמו המוזיקאים מאמריקה. חיפשתי את מקרטני בכל האולם, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום.
כשהכל נגמר ניגשתי אל לנון והמשכתי לתחקר אותו.
"זה היה נחמד, לא?", אמר לי, "למרות שרק הילדים הקשיבו".
"אני הקשבתי", עניתי, "כן, זה היה לא רע".
"אז מה אתה חושב על הילד הזה, פול? אתה חושב שתיפגשו שוב? נדמה שהוא ממש טוב", שאלתי.
"אתה יודע, חשבתי עליו במהלך ההופעה", הודה לנון, "חשבתי אולי לבקש ממנו להצטרף אלינו. אבל הוא טוב כמוני, ואם שנינו נהיה טובים באותה הרמה, אז מה יהיה בסוף? אבל נדמה לי ששווה לשאול אותו. חוץ מזה הוא נראה כמו אלביס. אני עוד חושב על זה".
"טוב מאוד. אז אם באמת תחליטו לנגן ביחד אני אשמח לבוא להופעה או לחזרה", חייכתי והגשתי לו את כרטיס הביקור שלי.
נפרדנו לשלום. המשכתי להסתובב באולם והספקתי לתפוס את דוכן העוגות פתוח כדי לחטוף משהו בדרך הביתה. כשהתקרבתי ליציאה, ראיתי את ג'ון ופול מדברים ליד הדלת.
