אין לנו על מי לסמוך חוץ מאבינו שבשמיים

חזרתי מהופעה באמריקה הלטינית ואם יש משהו שמטריף לי את המוח בטיסות ארוכות טרנס-אטלנטיות, זה האנשים המעצבנים האלה שרק מתיישבים, ועוד לפני שהמטוס מתחיל לחלום על לזוז, והם כבר ישנים. השלווה הזאת, זה משהו שיכול לשגע את אלה שמתכוננים בדחילו לטיסה בת 15 שעות בלי הפסקה - כשחלק נכבד של הטיסה הוא מעל ים, שאין בו מקום לנחות אם חס ושלום קורה משהו.

אני למשל נכנס דרך השרוול אל המטוס, ודבר ראשון בודק מן החלון של השרוול, כמה מנועים יש לנו הפעם - שניים או ארבעה. בארבעה יש יותר בטחון ויותר אפשרויות תמרון, ואילו במקרה של שני מנועים, אם אחד הולך, הטיסה עשויה להיות מאוד לא נעימה, ומאוד עקומה, בדרך לנחיתת האונס. ואם זה מעל ים...יותר טוב לא לדבר.

ואז אני מתיישב על המושב שלי, ואם החברה זרה ולא אל על, הדלת של הטייסים פתוחה, שזה משהו חסר אחריות לחלוטין, מה שמאלץ אותי לבדוק מיד מי ומי היושבים בסביבתי הקרובה. אין לי שום דבר נגד אנשים שחומים עם כפיות, כל עוד זה מחוץ למטוס. במטוס לעומת זאת הם מעוררים פחד גדול, אפילו משתק. ואם הדלת של הטייסים הבלתי אחראים בעליל עוד פתוחה, זה התקף לב מידי.

עם הפנים למעלה. אילוסטרציה של מטוס(צילום: shutterstock)

לא קרה לי שטסתי בשנים האחרונות בלי שאיזה איש שזוף במיוחד, מתוח, וממצמץ, עם תנועות לא רצוניות בכתף השמאלית, יושב לא רחוק ממני, ומביט לצדדים. הוא לא מתיישב מיד, אלא מתעסק בחבילה ששם במגירה שמעליו, סוגר ושוב פותח, ושוב סוגר. זה מחייב אותי עכשיו להיות מרותק אליו במשך כל הטיסה (כי הרי הוא לא מתכונן לרדת בדרך, או שמא כן) כדי לראות מה הוא "מכין" לנו שם.

והנה זה מגיע - ההמראה, הקטע המסוכן בטיסה: בכל פעם נדמה לי שזה לוקח יותר מדי זמן, הריצה הזאת על המסלול. זהו, כנראה שהפעם לא מצליחים להמריא, ונגיע לחירייה במקום לשמיים. אבל המטוס עדיין רץ...ורץ וברוך השם התרוממנו. הממצמץ ממצמץ עכשיו יותר, וגם מזיע. למה הוא לא מנמנם לעזאזל, כמו כל החברים שסביב. עכשיו הדיילת נותנת הוראות למקרה חרום, והיא מסבירה איך ירד צינור החמצן, איך ללבוש שכפ"ץ הצלה. איש לא מקשיב חוץ ממני.

יש מקום רחוק אחרי הים

בטיסות האלה, כל עוד אנחנו טסים, מעל יבשה קשה - אפילו עם סלעים, ומעל ארצות, שבדרך הטבע יש בהן שדה תעופה - אני רגוע. הבעיה מתחילה כשיוצאים אל הים, ומתחילות רעידות וכיסי אוויר, ואני כבר אחרי כל מזמורי התהילים שאני זוכר בעל פה מהילדות ובית הכנסת.

עכשיו מה? מה באמת קורה אם יש בעיה, ולמטה הים עם הלוויתנים והכרישים שרק מחכה למשלוח מישראל. הם באמת חושבים שאני אשים את הבגד הצהוב והמצחיק הזה שמתנפח, ואצוף במים? אפילו משמר הגבול לא יגרור אותי, ירושלמי שכמוני, מן המטוס החוצה אל המים הקרים.

לו לפחות לא היה ערפל כזה מחוץ למטוס. אני מביט מן החלון, וזה נדמה שטסים בתוך חמאה - הכל לבן. אלו הרגעים שאני מביט בדיילת לגלות מבעד לחיוך המאולץ שלה, את הקטסטרופה האמיתית אותה היא מנסה להסתיר מתוקף תפקידה.

הים אותו ים. נחיתת אונס בנהר ההאדסון בניו יורק(צילום: AP)

"מה קורה?", אני שואל בנון-שלנטיות את הדיילת שרצה למקומה להיקשר לחגורה, ואני ממשיך לצפצף בקול פלצטי חדש שקיבלתי זה עתה: "למה זה רועד ככה?". היא לא עונה, ואני מתחיל מחזור חדש של תהילים, לוקח עיתון כדי לשכוח את הרעידות, וזורק אותו בבעתה, כי יש בו תמונה של מטוס שהתרסק בפקיסטאן.

ועכשיו, כשהעיתון כבר לו בידיים, אני מתבונן במפות החיות האלה שמראות לנו את מסלול הטיסה. אם כבר שכחתי מהפחד שאנחנו טסים מעל המים, אז הנה המפה הזאת מזכירה לי את המצב הקשה. אני שם סרט, וזה נופל לי על מטוס בסערה, ואנשים צועקים ובוערים שם. כך בסרט, לא במציאות: מסביבי בינתיים המטוס נוחר, אנשים אטומים בלי טיפה של מודעות, אפילו האיש חשוד נרדם. המטוס קופץ כל הזמן, וכולם ישנים. ממש נורא.

נאחז באוויר

אני מנסה לקרוא ספר, ושם לב שקראתי מאה פעם את אותה שורה. אוי לא! פתאום הממצמץ הולך לשרותים. מה אני אעשה עכשיו? אני מנסה באפילה לראות מה הוא לוקח איתו לשם, ועכשיו נכונו לי הרבה דקות של ציפייה קשה עד שהוא ייצא משם. וגם כשזה קורה, אי אפשר להירגע: הרי אי אפשר להיות בטוח מה הוא השאיר שם (חוץ מהמובן מאליו). צריך לעשת משהו. אני מיד נכנס אחריו, מתגבר על האוויר הצפוף, החמוץ, והקשה, ובודק בכל פינה. משנוכחתי שהכל כשורה, אני חוזר למקומי.

באותו רגע ממש חולף לידי רב עם זקן, כובע גדול וציציות. בחיים לא חשתי כל כך טוב ובטוח כמו באותו הרגע. עכשיו אני יודע שאלוהים ישמור על המטוס הזה, ברב הוא לא ייגע לרעה. רציתי לפתוח איתו בשיחה, כדי שיישאר כמה שיותר קרוב אליי. בשבילי הוא כמו ממ"ד משודרג, אבל הדיילת החזירה אותו למקומו.

דיילת בפעולה. מה מסתתר מאחורי החיוך(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

כולם מסביבי ישנים, אין אחד שער בכל המטוס, ואני באיזו תחושת שליחות שומר שהכל יפעל כיאות, ושהמנועים ישארו במקומם, אפילו כשהם עולים ויורדים, עם הרוח הנוראה שבחוץ. בסופו של דבר כל המטוס הזה, משוכלל ככל שיהיה, זו איזו חתיכת צינור ארוך עם אוויר דחוס שיושב על ארבעה מנועים. הוא טס כך במרחבי היקום בגבהים לא אנושיים של עשרה ק"מ גובה, מלא באנשים, נשים וטף, וזה ממש לא הדבר הכי אחראי לעשות. אני בטוח שכל האנשים במטוס לא היו ישנים ככה בשלווה כזאת, לו ידעו את כל העובדות האלה כמוני.

ומה יקרה אם יבוא פתאום מטוס מהצד? בלי אורות? ואם יכבו המנועים? ואם יהיה ברק? ומה אם יעוף חלון? אתם צוחקים אבל היה לי כבר מקרה כזה בטיסה בואנוס איירס לסאו פאולו. המטוס ירד לגובה דשא, ממש על המים, וכל הנוסעים רוכזו קדימה, כדי שלא ישאבו החוצה. ואני הייתי שם, ושיחזרתי לי בדממה תפילות של "ערב נעילה" וחשבתי לעצמי: "אלוהים, אם זה כבר צריך היה לקרות לי, אז למה פה כל כך רחוק מהבית? למה זה לא על הכנרת שלי, בין טבריה לצמח?".

אז מה הפלא שאני כל כך דואג?

היה לי חבר טייס, וכשהרביתי לשאול אותו שאלות בנוגע לביטחות טיסה, והוא אמר: "אל תדאג, לכל בן אדם יש היום שלו, ומה שצריך לקרות לו יקרה בכל מקרה". נו מילא, חשבתי לעצמי, אבל מה אם היום זה היום של הטייס?

• גאון ברדיו , ימי שישי 13:00-15:00 ברשת ב'
  
• מפיקת המאמר: טל ויינגרטן