המחאה שלהן: "צו 8" לנשות המילואימניקים
הן נמצאות בעורף כשבעליהן נקראים למילואים לתקופה של למעלה מחודש, ומתמודדות עם מטלות הבית. מחר הן יתייצבו בהפגנת הפראיירים ויזעקו לשוויון בנטל. "בעלי לעולם לא יסרב למילואים, אבל מה יוצא לנו מזה", תוהה ג'ניה סרבינסקי
כשהבת הקטנה של נעה עמיעד מירושלים הייתה בת חודשיים, בעלה טל היה במילואים. היא רצתה לספר לו על כל צעד שלה, על התפתחותה, אבל הוא היה רחוק, בתוקף תפקידו כסרן במילואים בחטיבת הצנחנים. מחר (שבת) בהפגנת מאהל הפראיירים ברחבת מוזיאון תל-אביב היא תתייצב יחד עם כולם ויצעקו "די לחוסר השוויון בנטל".
חייהן שזורים בשירות המילואים, בעליהן עושים למעלה מ-40 ימי שירות בשנה והן נאלצות להילחם על הבית. כשמדברים על השוויון בנטל השירות בצה"ל נוהגים לייחס זאת לאנשי השירות הסדיר, ושוכחים את המילואימניקים, שבעצם מובילים את המאבק הנוכחי. לצד הגברים תמיד תמצאו גם את נשותיהם, שאמורות להתמודד עם נטל היום יום כשבעליהן משרתים את המדינה לפחות 40 יום בשנה. הצבא, אם שאלתם, לא תמיד מתייחס למצבו המשתנה של איש המילואים, שיכול להיקרא לשירות ארוך במהלך שנת לימודים, זמן קצר אחרי שהתחתן, נולד לו ילד ועוד.
"טל עושה במינימום 40 ימי מילואים בשנה", אומרת עמיעד, שבעלה טל הוא סרן בצנחנים. "כשהבת שלנו הייתה בת חודשים לקחו אותו לשירות מילואים של חודש. בכל פעם שהיא עשתה משהו חדש היה בי הדחף להתקשר ולשתף אותו. גם הקימות בלילה היו קשות, לא היה מי שיעזור לי במטלות הבית. טל, לדוגמא, אחראי על המטבח ואוהב מאוד לבשל. כשהוא יוצא למילואים אני עוברת לאכול טבעול. בסופו של דבר, בתקופות האלה כל הבית עליי, ולא רק ברמת הניקיונות. השגרה משתנה".
עוד בחדשות ynet:
בני הזוג עמיעד מתכוונים להגיע מחר להפגנה הגדולה, שבעיניהם מסמלת יותר מכול הזדמנות לשנות את הפני החברה בישראל. "קשה לי לחשוב שטל יוצא לסכן את עצמו על בסיס שנתי ואחרים יכולים לבחור שלא לעשות זאת", היא מוחה. "לא כולם צריכים להיות קרביים, אבל אני חושבת שכל אחד צריך לשאוף לעשות משהו למען המדינה, שלא יהיה מצב שבגלל הבדלי אמונה יהיה כאן זול ויקר. אני מסתכלת על המחאה הזו לא רק כאשת המילואימניק. הגענו לצומת דרכים בה עלינו להחליט איזו חברה תהיה פה. יציאה לשירות לאומי אזרחי, או שירות בצבא, יפתחו למיעוטים שאינם משרתים את הכניסה למעגל העבודה".
חתונה? קבל חודש מילואים לפנים כן
איילת נחמיאס ורבין בת ה-42 מתל-אביב עוד זוכרת איך חודש לפני חתונתה נקרא בעלה לחודש מילואים. כיום, כשהוא כבר סא"ל במילואים ואב לשלושה, המצב קשה עוד יותר. "צריך להבין שהיום, בלי המשפחות, אין מילואימניקים. לצערי, הצבא לא נותן לזה מספיק ביטוי", היא אומרת. "כל החיים שלנו שזורים בשירות המילואים. כשהוא במילואים שיעור השחייה של הילד הגדול מתבטל, כי אין מי שייקח אותו, מפני שאני צריכה לטפל בתאומים. כשהוא יוצא למילואים ארוכים, דודה שלי מגיעה מחו"ל בשביל להיות איתי ולעזור לי".
עבור יעל וניר שרון מתל-אביב השירות המילואים שלו הוא כבר דבר שבשגרה. באחת הפעמים שהוא נקרא לשירות זה היה כשבתם הייתה בת חודש. "כמובן שקיבלתי סיוע מההורים שלנו, אבל עבור אם טרייה מדובר בתקופה מאוד קשה", היא אומרת. "פתאום היא בוכה או רעבה, וצריך לעשות קניות, ולדאוג שהבית ימשיך לתפקד, וכל האחריות הזו מוטלת עליי. כשניר יוצא למילואים מדובר בתקופה של שבועיים או שלושה, משהו שהוא חלק מהחיים שלנו, אבל מדובר ברגשות מעורבים".
בקרוב עתיד ניר לצאת שוב למילואים, ויעל יודעת שגם אם היא מאוד רוצה, היא לא מסוגלת למנוע זאת ממנו. "מעולם לא אמרתי לו 'לא' בהקשר הזה ואני לא חושבת שאי פעם אגיד, אבל הוא יודע שזה בעייתי", היא מבהירה. "הוא ימשיך לעשות מילואים ואני אמשיך להתמודד עם זה, אבל בהחלט ישנה הרגשה שאנחנו קצת פראיירים".
ג'ניה סרבינסקי בת ה-27 יודעת מה זה להיות לבד. במהלך מבצע עופרת יצוקה נקרא למילואים בעלה עומר, סרן במילואים בחיל הים, והיא נותרה מאחור. "זו הייתה תקופה מאוד מלחיצה. את יושבת בבית, לא יודעת מה קורה, שומעת שטילים עוברים מעל הבסיס שלו והוא בלב ים ואין לך עם מי לדבר", היא משחזרת. "ברגעים כאלה אני לא מבינה למה רק הוא שם, למה יש מעט מילואימניקים, למה אין תחלופה? באותה שנה הוא נקרא למילואים עוד פעמיים, הוא היה סטודנט ונקרע בין הלימודים לצבא. הוא רוצה לתרום, הוא לעולם לא יסרב למילואים. אבל מה יוצא לנו מזה?"
מחר יתייצבו סרבינסקי ובעלה ברחבת מוזיאון תל אביב ויפגינו בעד גיוס החרדים. "אנחנו לא רוצים להיות הפראיירים של המדינה הזו. נמאס לנו", היא אומרת. "חשוב לנו שיישאו איתנו בנטל, שגם חרדים יתגייסו לצבא או לפחות יעשו שירות אזרחי. למה רק אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו? זה מרגיז ואנחנו רוצים שינוי. אני מקווה שההפגנה תגרום לממשלה להבין שיש לקבל את המלצות ועדת פלסנר. אנחנו מרגישים שהממשלה מתעלמת מאיתנו לחלוטין".
לפנייה לכתב/ת 
