הישראלים החדשים, 2012

שעון החול הולך ואוזל: למעלה ממחצית התלמידים בכיתה א' השנה למדו בזרם הלא-ממלכתי והמשמעות הישירה היא שבעוד 12 שנה, בהגיעם אל גיל הגיוס, תתהפך המגמה וציבור המשרתים יהפוך למיעוט. בהמשך, משקלן של האוכלוסיות הלא-משרתות כמעט ויוכפל והחברה הישראלית פשוט תקרוס אל תוך עצמה.

זה אינו תסריט בלהות אלא קיר הבטון שאליו דוהרת ישראל ואפילו תהליכי ההשתלבות של אוכלוסיות חדשות בצבא, באקדמיה ובתעסוקה לא יקהו את עוצמת ההתנגשות. בקיץ אשתקד קמו הישראלים ואמרו בקול ברור: אנחנו אוהבים את המדינה ומאמינים ביכולתה לעמוד מול האתגרים הניצבים בפניה, אבל יש לנו גם מה לומר על הערכים המנחים אותה, על סדרי העדיפויות המשובשים שלה ועל חוסר המנהיגות של קברניטיה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חוזר לישראל להניף את נס המחאה / יוראי להב הרצנו

הכתם השחור על המדינה הלבנה / אָווקֶה זֶנָה

לא פראיירים. זו הציונות בהתגלמותה (צילום: ירון ברנר)

45% מהסטודנטים משרתים במילואים, 87% מתוכם עושים זאת מתוך תחושת שליחות. איננו "פראיירים" אלא הציונות המודרנית בהתגלמותה - צעירים מעורבים ואכפתיים המבקשים להשפיע לטובה על עתידה של המדינה. לכן נמשיך ללכת לשירות חובה ולמילואים גם בשנה הבאה, בתקווה שהפוליטיקאים יתעוררו לפני שהמעמסה תקרוס על ראשינו.

המאבק על השוויון בנטל נמשך כבר למעלה מעשר שנים אבל אפילו הדרישה העקרונית לשוויון בחובת השירות אינה מספרת את הסיפור כולו. למעשה, הנושאים בנטל של מאבק 2012 אינם אלא תמונת ראי של מעמד הביניים שיצא לרחובות בקיץ 2011. הישראלים החדשים, מעמד הביניים והמשרתים הם העתק האחד של השני: אותם התורמים הם אותם הנרמסים. החייל המשרת ירכוש השכלה וייצא לשוק העבודה, הוא ישלם מסים ויעשה גם מילואים רק כדי לגלות שפעם אחר פעם יהיה מישהו חשוב יותר לֵרצות, ומסירותו הגדולה למדינה תמשיך לשמש צידוק לאפלייתו מול אזרחים נטולי חובות ותחושת זהות משותפת.

בכוחנו לחולל שינוי

אם ישנו חוט מקשר בין מחאת הצדק החברתי ובין מחאת המשרתים זו העובדה שהממשלה פשוט אינה מקיימת את התחייבויותיה ולמעשה הולכת ומתנתקת מהעמדות הבסיסיות של בוחריה. בקיץ הקודם העניקו מאות אלפי אזרחים לראש הממשלה הזדמנות נדירה לחשוב מחדש על סדרי העדיפויות הנכונים למשק ולחברה והוא כשל כשקבר את מסקנות טרכטנברג עמוק במגירה. ובמשבר הנוכחי בדיוק אותו דפוס הפעולה: תכססנות מהולה בכישרון רטורי המרחיקה את נתניהו מהכרעה. ראש הממשלה התרגל אולי לפתור בעיות במלאכת ניסור והדבקה, אך הפעם דרושה כאן הכרעה פשוטה וברורה אשר חיונית כל כך לקיומה של המדינה. אנו שבעים מהצהרות ריקות והבטחות חלולות. אין כאן שום עניין לעוד צוותים וועדות אלא פשוט חוסר יכולתו של נתניהו לאזור אומץ ולקבל הכרעות חשובות.

ועתה הגיעה שעת ההכרעה והיא קריטית מכדי שנותירה תלויה ברצונם הבלעדי של נתניהו, ברק ומופז. הרוב הדומם כבר התעורר אך חלקו עודנו מאוכזב ומתוסכל מהמצב הכלכלי. ולמרות זאת, עלינו לזכור כי בשנת 2011 השיגו הישראלים מחדש את הדבר החשוב ביותר - ההבנה כי בכוחנו לחולל שינוי. הסיפור הישראלי לא היה מעולם סיפור על דברים שבאים בקלות, אלא סיפור של התעלות ונחישות מול אתגרים קשים שדרשו, לפני הכול, אמונה בדרך ואמונה במה שהמדינה הזו יכולה להיות.

הסטודנטים כבר בפנים וימשיכו ממילא להוביל את המאבקים החברתיים בישראל, אבל הערב הזה אני מבקש מכם, דור ההורים, להאמין פעם נוספת לא רק ביכולת שלנו הסטודנטים לחולל שינוי אלא גם ביכולת שלכם. כי ישראל שלנו היא בעצם אנחנו, הישראלים, ועתיד טוב יותר אפשרי אם יהיו מספיק ישראלים שמוכנים להאמין בו. ולפעול למענו. ולהיאבק עבורו. זה מה שראיתי במחאה. זה מה שאני רואה בלוד. זה מה שנדרש גם הערב. אני מאמין במדינה הזו. אני מאמין בישראלים. אצפה לכם בכיכר - הורים ומשרתים.

איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il