נס רפואי: בנו של אורי פיינמן שרד פציעה אנושה
רועי, בנו של הזמר אורי פיינמן, נפצע אנושות בתאונה וסבל מקרע בעורק המוביל דם למוח, שממנו לרוב לא שורדים. אחרי 20 מנות דם ו14- שבועות של חוסר הכרה, רועי מדבר והולך בכוחות עצמו, מתארים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
יום חמישי, 19 בינואר. במהדורת חדשות הערב נמסר דיווח יבש ושגרתי: "נהג משאית פגע ברכב פרטי בצומת בית-חנן. צוות מד"א פינה את נהג הרכב במצב אנוש למרכז הרפואי שיבא."
לכאורה, עוד נתון סטטיסטי. אבל במקרה הזה הפצוע בתאונה, רועי פיינמן בן ה,28- ניצח את כל הסטטיסטיקות. נגד כל הסיכויים ותחזיות הרופאים הוא שרד את פציעתו האנושה, השתקם וכבר הולך על רגליו. 'נס רפואי' קוראים לזה.
עוד חדשות בריאות ב-ynet:
- בני ציון: אנדוסקופ נשבר בבטן החולה - והיא מתה
"אבל מאחורי המונח המעורפל הזה - 'נס רפואי' - יש מזל גדול, רופאים מסורים, עקשנים ומחויבים ברמה שקשה לתאר והמון אהבה וכוח רצון," מסביר אביו של רועי, הזמר אורי פיינמן.
בימים אלה מסיים רועי סדרת שיקום ראשונית במחלקת שיקום נפגעי ראש בשיבא, מוקף בני משפחה וחברים אוהבים. "מרגע שהמשאית נכנסה במכונית שלי ועד לפני חודשיים בערך, כשהתעוררתי ממצב של חוסר הכרה, הכל נמחק לי. אני לא זוכר כלום," הוא מתאר. "את התמונה הכללית ואת רצף האירועים השלימו לי ההורים והרופאים. זה ממש לא יאומן, הייתי יותר מת מחי."
"הדרך למיון – הארוכה בחיי"
באותו יום הרה גורל, בעת שבבית החולים החלו הרופאים את המלחמה הארוכה והמטלטלת על חייו, התקשר חבר לאמו של רועי, עידית. "הוא אמר לי: 'עידית, אל תיבהלי, אבל רועי עבר תאונה והעבירו אותו לשיבא,"' היא מתארת. "הייתי רגועה יחסית כי רועי מאלף סוסים ומדריך רכיבה. זמן קצר לפני כן הוא נבעט על ידי סוס ונותח בשיבא, ומשום מה קישרתי בין שני המאורעות האלה."
לפני שיצאה לבית החולים עדכנה עידית את אורי. "הגעתי עם בתי למיון ושם עידכנו אותנו שהוא כבר בחדר הניתוח. הדרך לשם הייתה הארוכה ביותר בחיי," היא ממשיכה לתאר. "כשהגענו לשם וראיתי 30 חברים שלו חובשים כיפה ומתפללים, ואת הדלתות הכפולות של חדר הניתוח מרוחות בדם של הבן שלי, הבנתי גופנית את המשפט: נשימתי נעצרה. פשוט נחנקתי."
"אליי הבשורה הגיעה כששכבתי בבית לנוח," מתאר האב אורי. "התחלתי לרעוד. אני לא זוכר איך בכלל התארגנתי וטסתי כמו מטורף לבית החולים. כשהגעתי וראיתי את החברים שלו, התחיל חלום הבלהות שלי. זה היה הרגע המוחשי ביותר שבו הבנתי שהבן שלי בסכנת חיים."
שלוליות דם על הרצפה
ובינתיים, בחדר הניתוח, התבהרה בפני הרופאים התמונה הקשה. ד"ר דני סימון, מנהל יחידת הטראומה שהוזעק מביתו, מתאר: "רועי היה במצב קיצון עם פגיעות רבות, וכל אחת מהן כשלעצמה סיכנה את חייו. מכלל פגיעות שמהן הוא סבל התרכזנו בשלב הזה בקרע בעורק התרדמה (קרוטיס,( שאחראי על אספקת דם תקינה למוח ושגרם לדימום שהיה קשה לעצרו," מתאר ד"ר סימון.
"רק 0.003% מנפגעי הראש נפגעים בקרוטיס ורובם הגדול נפטרים, כך שהאתגר הרפואי הראשוני והבסיסי שניצב מול כל הצוות הרפואי, שכלל כבר מומחים מכל התחומים הרלוונטיים, היה להתגבר על הדימום המסיבי שמילא את מיטתו וזלג לשלוליות נרחבות על הרצפה."
במאבק לעצור את הדמם העז החדירו הרופאים תחבושות ללוע ולאף של רועי, שלחצו על מקור הדימום. "רק אז התפנינו לטפל ביתר הפגיעה הקשה, שכללה חבלת ראש בבסיס המוח, שברים בעצמות הגולגולת ופגיעות חזה ובטן - שילוב אכזרי במיוחד, שלא משאיר הרבה תקווה."
בני המשפחה עודכנו בפגיעה הרב-מערכתית שעבר רועי. "אחרי שעתיים יצא רופא מחדר הניתוח, הכניס את אורי ואותי לחדר ומסר את המידע בדייקנות הכי מצמררת," מתארת עידית. "הוא אמר לנו שבנקודת הזמן הזו הם לא יודעים איך להתמודד עם כל כך הרבה פגיעות מסוכנות, ובעיקר עם הקרע בעורק התרדמת.
"הוא אמר שנדיר שאנשים יוצאים מזה בחיים, ולא השאיר לנו טיפה אחת של תקווה. אבל בדיעבד זה היה נכון וחכם, כי אחרי השיחה הזו גייסתי את כל הכוחות שלי, ולאורך החודשים הקשים שעברנו חיזקתי גם את האחרים."
"עברתי לנוהל מלחמה"
"גם לי נגמר האוויר," מתאר האב, אורי. "אבל הסתכלתי על בנותינו ואני - ההיסטרי, הדאגן - אמרתי לעצמי: אורי, זה לא הזמן שיראו אותך שבור. עזוב אותך מרגשות ומפחדים ותעבור לנוהל מלחמה."
פיינמן, שנחשב ילד פלא מוזיקלי, חווה קריירה מפוארת, ולאחריה גם זמנים קשים שבמהלכם איבד את כל כספו והוכרז פושט רגל. "כשרועי נפצע הייתי בדיוק בסיום עבודה על אלבום חדש והוצאתי שיר לרדיו - אבל את הכל הקפאתי. כל הקשיים שעברתי מתגמדים כשהילד שלי תלוי בין שמיים לארץ. הטיפול ברועי הוא לפני כל דבר אחר. הקריירה תחכה לי."
ובינתיים, בחדר הניתוח, התחלף צוות המנתחים. "אחרי שהדמם המסיבי נרגע התפנינו לטפל בחבלת הבטן. קרע בסרעפת גרם לעליית הקיבה למעלה, וזה יצר לחץ על החזה שלחץ באופן מסוכן על הלב," מתאר ד"ר סימון.
אחרי שהחזירו את האיברים השונים למקומם הועבר רועי לרדיולוגיה לשם עצירה מוחלטת של הדמם מהראש. "הפעולה הזו ארכה תשע שעות מורטות עצבים," מתארת האם. "בכל שעה יצא רופא לעדכן אותנו, חזר על המילה קריטי, ואמר שהם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה." עוד היה מוקדם אפילו להעריך את סיכויי ההישרדות שלו.
מהרדיולוגיה הוחזר רועי לחדר ניתוח. "כיוון שהוא נפגע בכבד, הסירו חלק ממנו. את הטחול כרתו, את הנקב בריאה הטליאו איכשהו. היו לו גם שברים באגן," ממשיכה עידית לתאר, "ואחרי כמעט יממה של התנדנדות בין חיים למוות, שבמהלכה הוא נזקק ל20- מנות דם, בישר לנו הרופא שהם 'סידרו' אותו חזרה, אבל לאור החבלה הקשה הם לא יודעים כיצד האיברים יתפקדו ולכן חייו עדיין בסכנה."
"העברתי לו כוחות, שרתי לו"
מורדם ומונשם הועבר רועי ליחידה לטיפול נמרץ, שם שהה שישה שבועות. "לא היה מילימטר בגוף שלו בלי צינור או חבישה או שניהם. רק כפות הרגליים שלו היו שלמות ולכן דרכן העברתי לו כוחות, עיסיתי אותו, שרתי לו." מספרת אמו.
גם האב אורי מצא, לדבריו, כוחות נפש למשוך את העגלה. "כל הדרך מהרדיולוגיה לחדר הניתוח הלכתי אחרי האלונקה שלו ואמרתי לו: 'רועי, נשמה שלי, אתה תצא מזה, אתה חזק. כולנו פה איתך. לשנייה לא נעזוב אותך."'
מסע ההחלמה של רועי חשף את בני משפחתו למעגלי תמיכה רחבים. "במשך חודשיים החברים שלו ישנו איתנו על ספסלי העץ בכניסה לטיפול נמרץ," מתאר אורי. "המונים הגיעו לבקר. הייתה סביבנו התגייסות אנושית יוצאת דופן. מסעדות שלחו לנו אוכל ושתייה, רבנים הגיעו לחזק אותנו, זה היה פשוט מדהים."
אחרי שיצא מסכנת חיים מיידית הועבר רועי ליחידת הטראומה ושם התעורר. בסך הכל היה שרוי בחוסר הכרה במשך 14 שבועות.
אז התחיל המאבק שלו לשיקום. "כיוון שמדובר בפציעה כל כך מורכבת, שכוללת כאמור קרע בעורק התרדמה, אין עליה ספרות רפואית," מסביר ד"ר סימון. "ממיעוט התיאורים שלוקטו מרחבי העולם רועי עונה על ההגדרה של 'נס רפואי' בכל קנה מידה".
"במלחמה הקשה הזו נלחמו רופאים רבים בעלי התמחויות שונות. אף אחד מהם, בשום נקודת זמן, קריטית ככל שהייתה, לא הרים ידיים והציע לוותר," אומר ד"ר סימון. "גם כשהיה ברור לנו שסיכויי ההישרדות שלו ברצפה, לא הנחנו את נשקנו ונלחמנו עליו - כפי שמחויבים רופאים להילחם על חיי כל חולה. כשאני רואה אותו היום מהלך לא תמיכה, מדבר ומתפעל את הגוף, ונזכר בנקודת ההתחלה - זה פער של שמיים וארץ שהוא סגר," אומר ד"ר סימון.
ואם עד לשלב השיקום נלחמו האחרים בשבילו, מרגע שהתעורר נלחם רועי בעצמו על איכות חייו. "כל הישג - כמו לעמוד, לדבר, לאכול לבד - נראה לאנשים בריאים מובן מאליו, וזה ממש לא ככה. אני נלחם בשיניים. גם כשקשה לי מאוד וכואב אני לא מוותר כדי לא לאכזב את עצמי, ובעיקר לא את הרופאים הנהדרים, את המשפחה והחברים, שנלחמו כל כך חזק בשבילי."
בשבוע הבא צפוי רועי להשתחרר לביתו ולהמשיך בתרגול אינטנסיבי. "הדרך עוד ארוכה," הוא אומר, "אבל לפחות יש כבר דרך".
לפנייה לכתב/ת 
