עם כל הצער שבדבר: 25 שנה ל"צער גידול בנות"
משפחת טאנר האבלה הצליחה להיכנס ללב של הצופים ולהפוך לאחד התופינים של הטלוויזיה האמריקנית. אור ברנע, שרצה כמו כולם להיות הדוד ג'סי, מתגעגע בעיקר למישל הקטנה
בדיעבד, הדבר הכי משונה ב"צער גידול בנות" היה ליהוקו של בוב סאגט לתפקיד אב המשפחה - דני טאנר. מחוץ לסדרה המשפחתית והנחמדה, ולמרות המראה החנוני שהולך לפניו, סאגט היה ועדיין ידוע כאחד הקומיקאים הגסים והמלוכלכים ביותר בארצות הברית. בעת מופע סטנד אפ או מול המצלמה, הוא יכול בנונשאלנטיות לשגר אל המיקרופון הסברים על מחזור ראשון של נערה, או קיום יחסי מין של בני אדם עם חיות.
לכל הטורים של זינוק לאתמול:
ובכל זאת, סאגט היה מושלם לתפקידו של דני טאנר. אב אוהב, תומך ודואג, שלא מפחד להודות בטעויות שלו ולהיעזר בחבריו כשהוא מגדל את שלוש בנותיו. בנוסף, היה בטאנר משהו שלא היה קיים באף אחד אחר בקומדיות המצבים המשפחתיות ששלטו באותה התקופה: אבל וכאב. סאגט התאים כמו כפפה, ודווקא בגלל שהוא שיחק דמות כל כך ישרה וממלכתית, דמותו הוולגרית כקומיקאי התעצמה והפכה לפעמים את דני טאנר למעין מתחזה קריפי.
שיר הפתיחה של הסדרה. זוכרים?
"Full House" ("בית מלא" בעברית), או בתרגומה הנוראי שהעניקו לה בישראל "צער גידול בנות", עלתה לאוויר בספטמבר 87' עם סיפור מסגרת מופתי, במטרה לסחוב אחריה את הקהל האמריקאי. אם המשפחה - פאם, מתה בתאונת דרכים וטאנר נשאר לבדו לגדל את מישל התינוקת, את סטפני הבת האמצעית ואת די-ג'יי הנערה המתבגרת. כשהחיים משתנים, נכנסים לבית המשפחה אחיה של פאם - הדוד ג'סי הפרוע, והחבר הטוב ג'ואי. שלושת הגברים שמגדלים כעת שלוש בנות, עומדים בפני כל האתגרים ההוריים (במיוחד ג'סי וג'ואי כהורים טריים), כשהם צריכים לתחזק את הבית ואת מערכת היחסים בין שלושתם.
כשהם היו ביחד, הם קרעו את הלב: הרגעים הגדולים של דוד ג'סי ומישל
ללא ספק, לרשת "ABC" היה סיפור מנצח ביד. אבל למרות העלילה הקיטשית שפונה למכנה משותף אדיר, הסדרה נאבקה על חייה בעונה הראשונה. במבט לאחור, בסוף שנות השמונים והתשעים, היתה הצפה אדירה של קומדיות מצבים ממושכות. אבל על כל סדרה שנשארה מספר עונות באוויר, היו בערך עשר שהגיעו ונעלמו תוך שבועות. כולם רצו חתיכה מהעוגה המתוקה של הטלוויזיה האמריקאית.
למרות הקושי, "צער גידול בנות" נהפכה עם השנים לאחד הדובדבנים שעל העוגה, ובעונה השלישית כבר הכפילה הסדרה את מספר הצופים, זאת בעיקר בשל דמויות המפתח שייצרה. שניים מהם בעצם. מצד אחד הדוד ג'סי קטסופוליס (ג'ון סטיימוס) יפה התואר, הקול, הרגשן במסווה של קשוח, הרוקסטאר. מצד שני מישל טאנר, התינוקת הקטנה, שגולמה (בהצלבה) על ידי התאומות מארי-קייט ואשלי אולסון, שלצד השתתפותן בסדרה, החלו במסע כיבוש העולם, שנמשך עד היום, 25 שנה אחרי.
אסון התאומות
ג'סי היה הגבר שהבנות רצו להיות איתו והבנים רצו להיות כמוהו, ההיפך התרבותי המושלם של דני טאנר הצדקן, אך למרות זאת עם לב לא פחות גדול. מעילי העור, השיער השחור והגיטרה החשמלית עשו את זה לכולם. תסריטאי הסדרה הבינו את העניין ומיקדו סצינות רבות מהסדרה על חייו, בעיקר את סיפור האהבה שלו עם רבקה דונלדסון, המנחה שלצד טאנר בתוכנית הבוקר של סן פרנסיסקו, ובהמשך גם ואת התאומים שהביאו לעולם - ניקי ואלכס, דמויות שהיו אמורים להוות אלטרנטיבה למישל הקטנה שכבר גדלה. מהלך זה לא נחל הצלחה גדולה, וזאת בגלל שמישל יש רק אחת. כלומר שתיים.
כשצופים בסדרה היום (וכרגע היא לא משודרת באף ערוץ בישראל, אז אפשר להתנחם ביוטיוב), קשה שלא לתייג את האחיות הבלונדיות כמאוסות, נרדפות הפפראצי, מייצרות מיליוני מוצרים מטופשים וסרטי ילדים סתמיים. אבל מי שחווה את הסדרה בזמן אמת, או מי שיכול להתנתק ממה שהשתיים הפכו להיות, יודע שמישל באמת מצחיקה. אמנם קצת מפחיד, כי קשה שלא לחשוב איזה מין כוח הורי עמד מאחורי שתי הזאטוטות האלה שגדלו מול המצלמה, אבל מודעותן וכישוריהן בגיל הכל כך צעיר היו פנומנליים. באופן בלעדי הן היו אחראיות על כמות בלתי מבוטלת של צופים לסדרה.
אגב, כמו האחיות אולסון, גם סטיימוס הוא בין הבודדים בסדרה שזכה להצלחה ציבורית גם לאחר שהסתיימה התוכנית. הוא כיכב בסרטים ובתוכניות טלוויזיה כדוגמת "ER" ובתיאטרון ברודווי. הוא גם הפך לנושא מבוקש עבור כתבי הרכילות בשל נישואיו לדוגמנית רבקה רומיין. ג'ודי סוויטין למשל, מי ששיחקה את סטפני, המשיכה להתפרסם בעיקר בעקבות התמכרותה לסמים ולחובותיה למס ההכנסה האמריקאי. ממש הצד האפל שמעולם לא חשבנו שיתאים לסטפני טאנר.
בסופו של דבר, כשהבנות גדלו והחיים השתנו, כך גם הסדרה הפכה ללא רלוונטית. היא איבדה רבות מהקסם התמים והשנון שלה וכבר לא היתה יכולה להפוך לאימפריה עבור הציבור האמריקאי, בוודאי בזמן ש"סיינפלד" ו"חברים" הגיעו לשיאן. ב-95' האור נסגר על סט הצילומים, אבל השידורים החוזרים הבלתי פוסקים של הסדרה, לנצח יספקו לה אוויר לנשימה. גם בעוד שנים, כשניזכר בטלוויזיה של שנות התשעים, יגיעו גם כל בני הבית שבסן פרנסיסקו למחשבות. הם בעיקר יזכירו לנו את הבית, זה שהיה לנו פעם או זה שנרצה שיהיה לנו בעתיד. ברצינות. ממש כמו המילים של שיר הפתיחה הקלישאתי שלה: "כשאתה אבוד ולבדך, יש אור שמחכה לסחוב אותך הביתה, בכל מקום שתסתכל".
