קולו של מילואימניק "פראייר"
אחרי שלוש שנים באוהל, עם דיבור צבאי ושברי מאמץ, קלטתי שיש לי עוד 20 שנה במילואים. שרים מוכנים לשלוח אותי למות, אבל לא עושים צבא. מתנצל שהראש שלי התחיל לעבוד פתאום
רצה הגורל ונולדתי בן-אדם בריא, עם פרופיל מלא ב-97 הוכחות שאני כשיר פיזית ונפשית להיות בצבא. "הכול מבחירה" אמרו אנשים, אבל בעצם, אף אחד לא שאל אותי אם אני בכלל מעוניין לשרת בצבא מבלי שאצטרך להיכנס ברוורס לקב"ן.
כבר אז אזרחי המדינה לא טבעו במוטיבציה לשרת, אבל הייתי שלם עם עצמי, פחות או יותר. במשך שלוש שנים ביליתי את רוב הזמן בצבא: כמעט כל יום אכלתי אוכל צבאי, ישנתי באוהל צבאי, לבשתי את מיטב האופנה הצבאית, קיבלתי דיבור צבאי, חשיבה צבאית, שברי מאמץ צבאיים ובלבנון השתנתי בבקבוק אזרחי. "החלטתי" לא להשתמט ולא ללמוד בישיבה. למה? כי ככה חינכו אותי, כי צריך, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומי.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
חילונים, מה פתאום נזכרתם אחרי 64 שנה? / שלום פרוינד
אחיי החרדים, קחו דוגמה מאלירז פרץ / אביתר שאקי
שלוש שנים סחבתי בידיעה שהזמן מתקתק, ושלא נולד עוד אף מניאק שיכול לעצור אותו. שלוש שנים הייתי שלם עם ההתנתקות והאדישות, וחשבתי שאחר-כך זה נגמר. לא ידעתי , ואולי לא עיכלתי, שעם השחרור רק מסתיימת הטירונות, ואז מתחיל השירות האמיתי. עכשיו נשאר רק לסחוב עוד 20 שנה, אלא שהפעם יש עוד פחות אנשים כמוך, וקצת יותר קשה לסחוב על הגב את כולם. פעם בשנה תולשים אותך מהחיים, מהאשה, מהילדים, מהעבודה ומהלימודים - ובום - הכול חוזר חזרה: הלבוש, האוהל, האוכל והסכנה. הכול דומה, רק ללא האדישות וההתנתקות של ילד בסדיר.
אני מתנצל בפנייך, מולדת אהובה, שהראש שלי התחיל לעבוד פתאום. אני יודע שאסור לחשוב בדילוג אחרון לפני הסתערות, ושחייל טוב לא חושב על פוליטיקה, אבל מדינת ישראל היקרה - היום אני מבין קצת יותר. היום אני מבין את חוסר השוויון, ואת העובדה שרק אחוזים בודדים מאוד נוטלים על כתפיהם את ביטחון המדינה.
אותו רוב במדינה הדמוקרטית שאני חי בה יחליט בשבילי על ביצוע פעולות, אבל רוב רובו לא יקח בהן חלק. יש אפילו שרים שיכולים לשלוח אותי למות בקרב, אף שהם וילדיהם לא לבשו ירוק מעולם. צחוק הגורל הוא שאחרי כל זה, אני זה שצריך לחיות עם הקונפליקט של השירות בשטחים, וצדקת המלחמה וחוסר השוויון, ומידת ההקרבה שאני מוכן להקריב, וכל החלטה שאקבל לא תהיה מקובלת על החברה. אם יהיה לי קצת מצפון, יקראו לי סרבן. אם אחליט פעם אחת שאני לא בא, כי בא לי קצת חופש, ישפטו אותי למחבוש.
רצה הגורל ונולדתי בן-אדם בריא, ועכשיו גם עם מודעות לעובדה שאני אולי על תקן פראייר. אז את מי זה יעניין שכשישלפו אותי בצו "מיוחד" מהבית, אני אשאיר אשה וילדים דואגים ומתגעגעים, ועסק שאין מי שידאג לו, ואולי עבודה שתהיה אבודה, וסמסטר שיושלם בשנה הרביעית. אני מודה שבכל פעם ההחלטה ללכת למילואים קשה יותר ויותר.
אבל אולי עכשיו, עם גל המחאה הנוכחי, נוכל סוף סוף לגרום לצדק ולשוויון לבוא לידי ביטוי. כך נדע שכולם לוקחים חלק במסע, אם בשירות אזרחי ואם בשירות צבאי: יהודים, חילונים, תל-אביבים, חרדים, ערבים - כולם כולל כולם. ואז, אני מבטיח בשם כולנו, ההחלטה לתרום תהיה הרבה יותר קלה.
יאיר אילן, מילואימניק, יועץ עסקי ויזם, מנכ"ל חברת פתרונות עסקיים, נשוי ואב לתאומים בני שנתיים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
