אמיט מג'מודר: "הספרות היא התפרעות לילית"

"הילדים עדים לדברים אחדים בלי שיפנימו אותם לחלוטין. רחוב, קרן רחוב, רחוב נוסף. תמונות צצות משום מקום, נכרכות סביב משטחי עיניהם, ומתאיינות שוב. הקשר בין הדברים אינו ברור. התמונה היחידה שנחרטה במוחו של קֵשָב היא תמונה של אישה צעירה, במרחק ארבעה בניינים, פוסעת היישר מגג. היא אינה משליכה את עצמה למטה, והיא אינה דוחפת. המעשה מחושב, אל המעקה כמו צעד אל המדרגה הראשונה בגרם מדרגות, הצעד הבא אל הנפילה".

• אואן קולפר: "קומיקס טוב הוא יצירה ספרותית "
• קיארה גימברלה: "היתמות תמיד העסיקה אותי " 
• רויה הקקיאן: "בזמן המהפכה התכוונתי להתאבד "
  

הסבל, חוסר האונים והאובדן שמתבטאים בקטע זה, הם מנת חלקם של הדמויות הראשית ברומן "מחיצות", ספרו הראשון של אמיט מג'מודר (הוצאת הכורסא וידיעות ספרים, בתרגומו המצוין של גרשון גירון). שנקר וקשב הם תאומים בני שש, המאבדים את אמם בניסיון לטפס אל הרכבת לדלהי ברציף הומה אדם, בעקבות חלוקת הודו לשתי מדינות עצמאיות, הודו ופקיסטן, ב-1947.

"מחיצות". ריאליזם הודי ופנטזיה (עטיפת הספר)

השניים מצטרפים למיליוני אנשים שאיבדו את ביתם ומשפחתם משום שמצאו את עצמם מן הצד הלא נכון של הגבול. בעוד גורלם אינו ידוע, יוצאים התאומים למסע אחר אמם, ובהמשך יצטלב סיפורם עם סיפורה של סימרן בת החמש-עשרה שאביה תכנן לרצוח אותה ואת נשות הבית, בכדי למנוע את היטמאותן הפוטנציאלית על ידי כנופיות בוזזים, ועם סיפורו של רופא הילדים אברהים מסעוד, שביתו נשרף במהומות. סיפורם של הפליטים מועבר באמצעות קולו של אב התאומים המת, העוקב אחר קורותיהם.

"מחיצות" נכתב על ידי אמיט מג'מודר, רדיולוג גרעיני אבחוני במקצועו ומשורר עטור פרסים, ששירתו פורסמה במגזינים נכתבים ונכללה בין השאר באנתולוגיה "מיטב השירה האמריקנית" לשנת 2007. מג'מודר מתגורר במדינת אוהיו, ומכתיבתו ניכרת רגישותו הרבה המעוררת בעצמה רגשות קשים ומורכבים.

בשם האב

בשיחה עמו מסביר מג'מודר כי "המשיכה העזה לתקופה ההיסטורית הזו היא שהניעה אותי לעצב אותה בפורמט סיפורי". לדבריו, "המבנה של הרומן מאוד סימטרי, אך אני מקווה שלא על חשבון תחושת הריאליזם שבו. כתבתי נרטיב תלת צדדי של שלוש קבוצות פליטים שסיפורן מסופר יחד עם 'מטה-נרטיב' של אהבת אב לילדיו. זו היתה סכמת העל, ואילו הפרטים והעבודה על העלילה עצמה, כמו אולתרו מאותו רגע".

ואכן, אהבת האב לילדיו ניכרת בקול המספר, בעוד הפוקוס של הסיפור הוא על הילדים והאופן שבו הם חווים את המציאות שנכפתה עליהם. מג'מודר מספר כי הבחירה בהצבת הילדים כדמויות המרכזיות, נבעה מתוך חייו האישיים. "כיוון שנולדו לי שני בנים תאומים משלי, ואני נמצא בתהליך של הבנה מה זה אומר להיות אב, היתה לכך השפעה על הבחירה שלי שהמספר יהיה אב מת - וכמובן על הנושא והדמויות שיעבירו אותו. הרעיון של חוסר האונים של האב נגע במעמקי הנפש שלי, ודיבר לפחדים עמוקים".

"מחיצות" הוא רומן הביכורים שלך, אך קודם לכן כתבת שירה. כיצד השפיע עליך המעבר בין הסוגות?

"תמיד כתבתי פרוזה, אבל התמה השכיחה שלה היתה מיתולוגית, לא בדיוק החומר לרומנים עכשוויים. יותר מדויק לומר שכתבתי פרוזה ושירה במקביל, ואני ממשיך לעשות כן. השירה הידקה את הפרוזה שלי, אני מקווה, ומנעה ממנה מלהיות מפוזרת, בעוד הפרוזה שומרת על השירה שלי מלהתרפות למשקלים פרוזאיים. בשונה ממרבית המשוררים האמריקניים, אני לעתים קרובות מפיק תועלת מהחריזה והמשקל בשירה, ושיריי הטובים ביותר הם לרוב מחורזים".

מקצועו של מג'מודר כרדיולוג גרעיני אבחוני, הוא מקצוע שנתפס מנוגד לדימוי הרומנטי של המשורר. אך תפיסתו של מג'מודר בנוגע לשגרת יומו מעניינת מאוד, כיון שהוא סבור ש"מדע הוא מאוד פואטי. הוא מופעל, אחרי הכול, על מטאפורות: 'ענן' אלקטרונים; 'קפיצה' קוונטית; 'קוד גנטי'. אתה מוכרח שתהיה לך נטייה פואטית או אינטואיטיבית כדי שתוכל לתרום תרומה משמעותית למדע. באשר לרדיולוגיה עצמה", הוא מוסיף, "בחרתי בתחום הזה כיוון שזוהי עבודה טובה לשגרת היומיום. אינני מתכוון לעשות רומנטיזציה למקצוע. זוהי דרכי להתפרנס ולתמוך במשפחה שלי, ואילו הספרות מהווה התפרעות לילה מאוחרת עבורי".

מג'מודר מספר כי הוא מוקיר כל דבר שאי פעם קרא וכי הוא "מנסה ללמוד או לשאוב משהו מכל דבר". על אף כוונתו לבחור ספרים אהובים עליו במיוחד, הוא מסביר כי אינו מסוגל לעשות את הבחירה הזאת, ומציין רק את שקספיר כמושא הערכה יוצא דופן.  עם זאת, הוא מציין כי "ספר איוב" השפיע עליו רבות, וכי הוא מכיר גם מספר יוצרים ישראליים. "נהניתי מאוד מעבודתו של יהודה עמיחי, שתהילתו הבינלאומית מוצדקת בהחלט", הוא מספר. " ככלל, אני מאמין שלקהל הישראלי עשויה להיות רגישות מיוחדת לפליטים ב'מחיצות'. ישראל ותת היבשת ההודית, חוו שתיהן תנועה מאסיבית של אוכלוסיה למדינה באמצע המאה ה-20. אני חושב שהקוראים הישראלים ימצאו הרבה נקודות חיבור ברומן, למצוקות של הוריהם, סביהם וחבריהם".

פוקוס על הסבל

נדמה כי הספר רלוונטי מאוד לישראל של שנת 2012, דווקא לא מפאת עברה של המדינה, שעדיין מהווה משקולת נכבדת בעשייה התרבותית, אלא לאור האירועים האחרונים הקשורים לפליטים מסודן ודרום סודן. על אף ש"מחיצות" מתאר תקופה ספציפית באזור גיאוגרפי נתון, יש בו הפניית זרקור כלפי תופעה רחבה יותר, שהיא החיים והזהות של פליטים באשר הם, אשר רוויה בסבל.

מג'מודר מתייחס לכך ומסביר כי "כתיבה טובה היא משהו מאוד ספציפי שנעוצה בו משמעות כוללנית. לפיכך, ב'מחיצות', אני מתאר סדרה של מקרים ייחודים או פרטיים. אם הם גם מתפקדים כמייצגים תמונה רחבה יותר של פליטים והסבל שלהם, אז הם עושים זאת לא כדמויות או סמלים, אני מקווה, אלא בראש ובראשונה כאינדיבידואליים. הסיפור של אותם מקרים פרטיים מתפקד כפוקוס של התבוננות על סבל".

המסע לעתיד טוב יותר נמצא במרכז העלילה של "מחיצות", אבל בהווה של הרומן, המציאות של הדמויות נשלטת על ידי פוליטיקאים.

"זה תלוי. מעט אנשים, יחסית, מתמודדים כיום עם ערעור של סדר אזרחי כפי

שחוו התושבים במהלך חלוקת הודו לשתי מדינות. אזורים מסוימים בקונגו הם כן ברי השוואה. אני חושב שהמאבק שלנו כיום הוא יותר ערמומי: כיצד להבדיל את האמת מהשקרים המניפולטיביים של הפרופגנדה הפוליטית והפרסומות, כיצד לגונן על ילדנו מההתעללות המתמדת המוצגת על ידי מין ואלימות בטלוויזיה, וכיצד להיות מודרניים מבלי לאבד את הקשר עם העבר".

על אף האירועים הקשים המתוארים ברומן והתמונות המחרידות הנגלות לעיניהן של הדמויות הצעירות והבוגרות כאחד, הוא מעורר תחושה חזקה של הומניזם. הדואליות הזאת מתפקדת כאלמנט מכריע בכוח המשיכה של הרומן, ולטענתו של מג'מודר, היא "מה שמחזיק את הספר מלקרוס לתוך עצמו כמו חור שחור. הסמיכות של ייאוש ותקווה, טוב ורע, אלימות וחמלה", הוא מסביר. "היא התפיסה של החיים במלואם, שהרי הניגודים הללו מתקיימים במציאות. הומניזם טהור או ניהיליזם טהור הם בלתי נכונים באותה המידה. בני אדם הם בני כלאיים של מלאך ושטן, והספר קולט ומכיל את העובדה הזאת".