"פרימה דונה" בתיאטרון גשר: כל האולם במה
העיבוד החדש ל"פרימה דונה" מעביר את הצופה בין מסדרונותיו האחוריים של התיאטרון, על כל הקסם והכיעור שבו. עם אנסמבל השחקנים המשובח, המסע הזה הופך מענג במיוחד
אולי זה הריח של האולם הישן ברחוב שדרות ירושלים ביפו, או אולי שכבות הזמן הניכרות היטב בקירותיו שהכירו את גלגוליו השונים - בית קולנוע ערבי, מִשְכּנה הארעי של האופרה החדשה בהתהוותה, אולם להשכיר לכל המרבה במחיר - שהופכים את הכניסה לאולם הבית של תיאטרון גשר לחוויה בפני עצמה. באולם, שהזמן כאילו עצר בו מלכת, קסם התיאטרון מתחיל עוד לפני ההצגה.
התחושה החמימה של אולם תיאטרון "אמיתי", שסוחב על גבו היסטוריה, מקבלת משנה תוקף בהפקה החדשה של גשר שחוזרת אחורה בזמן. "פרימה דונה", מחזה מאת ג'פרי הטצ'ר שזכה גם לגרסה קולנועית, מוצג לראשונה בישראל בבימויו של אלכסנדר מורפוב וחושף את אחורי הקלעים של עולם התיאטרון באנגליה של המאה ה-17.
זוהי תקופת מעבר בין פתיחתם המחודשת של התיאטראות בבריטניה, שנסגרו עם תחילתה של מלחמת האזרחים בצו הפרלמנט ואסרו על נשים להופיע על הבמה, לבין העידן החדש. וכשישן מפני חדש תוציאו, מטבע הדברים יהיו גם אלה שיירמסו בדרך. אחד מהם היה אדוארד (נד) קינסטון, מאחרוני השחקנים הגברים שגילמו דמויות נשיות.
לכשנפרצה ההגבלה, בוטל האיסור ואת מקום הגברים תפסו נשים. על אף שהמחזה מציג את נפילתו של קינסטון כמה שחתם את קריירת המשחק שלו, במציאות הצליח השחקן להשתלב מחדש בתיאטרון ואף זכה להצלחה מרובה בתפקיד המלך הנרי הרביעי במחזה של שייקספיר.
ההצגה הנפלאה שרקח הבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב - מי שביים בגשר גם את "דון ז'ואן" - היא חוויה כוללת שמרסקת מפעם לפעם את "הקיר הרביעי" והופכת את הקהל לשותף שותק למתרחש. מלכתחילה המסך פתוח ועל הבמה, שמעוצבת כאחורי הקלעים, שולחנות איפור מוארים, שלל אביזרים, מתלים של תלבושות, פאות, כלי נגינה ושולחן עמוס בפירות ומיני מעדנים. שחקנים מתקנים איפור ומסדרים תלבושת. עוזרי הפקה נעים מצד לצד. זה תיאטרון ישן ובמושגים של היום, מעורר געגוע לעולם שהתפוגג ונעלם.
כמו הקהל, גם השחקנים שעל הבמה מחכים להצגה שתתחיל. עד שזה יקרה, מנהל ההצגה - תפקיד מלבב שמגלם בטבעיות נונשלנטית ובהרבה הומור אורי יניב - יתרוצץ הנה והנה כשהוא מנסה ככל יכולתו להנדס סדר תוך זריקת הערות אחרונות לשחקנים ולקהל. אנחנו רגע לפני תחילת המערכה החמישית של הטרגדיה השייקספירית "אותלו", ועל הבמה שכובה ישנה דזדמונה במיטת אפריון לבנה. זהו קינסטון שגונב את ההצגה שוב, למורת רוחם של הפרטנרים. גם ישראל סשה דמידוב, בתפקיד קינסטון, גונב את ההצגה כאשה וכגבר במקביל.
זהו תפקיד רב תהפוכות, כדרכם של תפקידים מצוינים. עבור שחקן דומיננטי כמו דמידוב, זו חגיגה. הוא אשה מרהיבה, גבר נוגע ללב, שחקן שנוסק ומתרסק במחזה ושחקן מרכזי בתיאטרון גשר, שאיכויותיו הדרמטיות לא זכו מזה זמן לביטוי ראוי כמו זה. קינסטון מאמין באמונה שלמה, כפי שהוא אומר במחזה - "אשה שמשחקת אשה? מה האמנות פה? איפה המשחק?". דמידוב, במידה מסוימת, נותן למשפט תוקף. המחזה שם דגש על מיניותו המעורפלת של קינסטון ועל מערכת היחסים הסודית שניהל גם במציאות עם הדוכס ג'ורג' וילייר, שנטש אותו בנפילתו. וילייר, פלייבוי בעל מעמד שחובב נשים וגברים אחד, הוא אולי לא התפקיד המאתגר ביותר בקריירה של הנרי דוד, ובכל זאת הוא מתלבש עליו, מטבע הדברים, כמו כפפה.
אין תפקידים זניחים, אין שחקנים זניחים
באופן כללי, "פרימה דונה" היא הצגת אנסמבל שמאפשרת לכל אחד מלהקת השחקנים המצוינת של גשר לזהור. יש בהצגה מספר מצומצם של תפקידים מינוריים, אבל אף אחד מהם אינו זניח.
אלון פרידמן בתפקיד כפול, כל אחד משובח בפני עצמו, מגלם את ג'ורג', שחקן מתוסכל שצורף ללהקה בזכות קרבתו המשפחתית למנהל התיאטרון ובמקביל את מלך אנגליה צ'רלס השני, דמות נוירוטית, אינפנטילית וקפריזית שנכנעת למרותה של הפילגש שלו - זנזונת מטופשת ובעלת פה, שמסובבת אותו על אצבעה הקטנה. פרידמן הוא שחקן וקומיקאי משובח שלא חומק ולו לרגע מהדמויות שהוא מגלם. המעברים הרגשיים החדים שלו בתפקיד המלך ג'ורג', הם בית ספר למשחק.
רות רסיוק בתפקיד הפילגש, נל גווין, היא כדור אנרגיה על ספידים שמקבלת לראשונה מאז נכנסה לגשר אפשרות אמיתית להראות מה היא שווה. בכל רמה שהיא, יש לה את זה. גם אם מדובר בתפקיד שעלול לכלוא שחקנית בטייפ קאסט, בזכות קשת הכישרונות של רסיוק - ובכלל זה יכולות ווקאליות לא מבוטלות - נראה שאין לה מה לדאוג.
וישנו גם מיקי לאון, שחקן עצמתי וציר משמעותי באנסמבל השחקנים של גשר, בתפקיד כפול של מנהל התיאטרון ובמקביל ברון עשיר ודמות מפוקפקת. וגלעד קלטר בתפקיד מבקר התיאטרון סמואל פיפס, עסקן חנפן ששבוי בקסמם של העושים במלאכה. ויעל טוקר וקארין סרויה, בנות אצולה ומעריצות של קינסטון שמעמידות את גבריותו המעורפלת במבחן. ונטע שפיגלמן בתפקיד שובב כבת זוגו לרגע של הדוכס וילייר, שמשום מה מלהגת במבטא אמריקני.
בתוך חגיגת התיאטרון הצבעונית שעל הבמה, באופן מפתיע התפקיד המאכזב היחיד הוא זה של מרגרט יוז, האשה הראשונה ששיחקה על במת התיאטרון האנגלית. דנה מיינרט שמגלמת את דמותה של יוז, שהחלה את דרכה כמלבישה של קינסטון ובסופו של דבר תפסה את מקומו, חסרה את הלהט שנדרש לתפקיד כמו זה של אשה עם אמביציות.
התרגום והעיבוד של הדרמטורג רועי חן עושים טוב למקור גם אם לפרקים עדיף היה למתן את הלחיצה על ההלצות. גם כל העושים במלאכה מאחורי הקלעים, החל במעצב התפאורה הבולגרי ניקולא טורומנוב, דרך מעצב
התלבושות מיכאל קרמנקו וכלה במעצב פס הקול ארקדי בוגנוביץ', הופכים את "פרימה דונה" לתיאטרון שמחזיר לתיאטרון את רוח המשחק שבו, במובן היַלְדִי של המילה.
זה ערב של עונג, שמעביר את הצופה בין מסדרונותיו האחוריים של התיאטרון על כל הקסם והכיעור שבו. ערב שמעורר מחשבות על תהילה שחולפת במהירות המצמוץ ועל אופנות מתחלפות שדורסות בדרך ברגל גסה גם מצליחנים שנותרו מאחור.
