"ג'וּני בי ג'ונס": מפחידה את השמרנים

ברשימת הספרים המוחרמים לעשור הראשון של המאה ה-21, שפרסמה האגודה של הספריות באמריקה, מופיעה סדרת ספרי "ג'וּני בי ג'ונס" במקום ה-71. לטענת האגודה, הגיבורה, ג'וני, אינה מהווה מודל מוצלח לחיקוי בשל סגנון דיבורה הבוטה והדקדוק הלקוי בו היא משתמשת. נשים בצד לרגע את האבסורד מעצם קיומה הפומבי והלגיטימי של רשימה כזו, והרי זוהי בדיוק הסיבה מדוע יש למהר ולחשוף את הקוראים הצעירים לדמותה האינדיבידואלית, מלאת החן והכריזמה של ג'וני. כאשר השמרנים מפחדים, דעו כי היצירה ראויה להתייחסות.

• דברים שגורמים לי לחשוב: "שירה לילדים גדולים "
• לקום על צד שמאל: "אלכסנדר והיום האיום "
• הנסיכה הקסומה שלבשה שקית נייר
  

ג'וני בי ג'ונס, תלמידת כיתה א'1, היא גיבורת הסדרה המצליחה הנושאת את שמה, שחיברה הסופרת האמריקנית ברברה פארק. הספר הראשון בסדרה ראה אור ב- 1992, ועד כה פורסמו בה 27 כותרים. הסדרה זכתה להצלחה ובפרסים, ועובדה לתיאטרון ולטלוויזיה. הספרים מיועדים לילדים שכבר עשו את צעדיהם הראשונים בקריאה עצמית, ויכולים להתמודד עם טקסט ארוך יותר. בימים אלו רואים אור שני ספרים בסדרה (השישי והשביעי במקור), בהוצאת טל-מאי, בתרגומה היפה והקולע של רונית רוקאס, אשר מלווים באיוריו המוצלחים של דניס ברונקוס.

"ג'וני בי ג'ונס". החיים יפים כשיש לך אישיות מיוחדת (עטיפת הספר)

כל ספר מציג סיפור עלילתי שונה: אחד הספרים עוסק בבן כיתתה של ג'וני, ג'ים ("הרשע הזה", כדבריה), אשר מחרים אותה ממסיבת יום ההולדת שלו, מה שמעכיר את שלוותה ואף מטריף אותה על דעתה. בספר השני, ג'וני ושתי חברותיה הטובות, לוסיל וגרייס, מתאהבות בוורן היפה, וכל אחת מנסה להשיג את תשומת לבו. לטעמי, שני הספרים מוצלחים מאוד, אך "ג'וני בי ג'ונס אוהבת את וורן היפה" הוא הטוב מבין השניים, בעיקר משום שפארק הצליחה לגעת בנושא התחרות בין חברות בצורה עדינה, חכמה ומקורית, מבלי ליפול לרגע לקלישאות או להוביל את ג'וני למקומות שאינם תואמים את דמותה.

הומור זה לא מילה גסה

עטיפת הספרים במהדורה העברית בולטת בשל הצבעוניות העזה והפורמט המבריק. אך העיצוב אינו צורם לעין, אלא מזמין ומגרה את קהל היעד, וחשוב מכך: הוא מתאים עד מאוד לדמותה הססגונית של ג'וני, שהיא-היא הסיבה האמיתית לחן הרב של הספרים. ילדות כדמויות ראשיות שכיחות למדי בספרות לילדים, בעיקר כאשר העלילות ריאליסטיות ומתרחשות במציאות קונקרטית ולא בעולם בדיוני. גם ילדות שובבות, בעלות קול ייחודי והסתכלות מקורית על החיים מצויות למכביר. ובכל זאת, יש משהו בדמותה של ג'וני אשר מבדיל אותה משאר חברותיה, ולטעמי, העניין מצוי ברובד הרגשי המשכנע המניע את העלילה הקלילה ומלאת ההומור.

אך ראשית יש להתעכב על נושא ההומור. באופן מפתיע, מעטים הם הספרים המצחיקים שמיועדים לקוראים צעירים. ודאי בספרות המקור הישראלית, ישנה נטייה לקדש את הריאליזם החברתי הקר, כאילו היה ההומור מילה גסה המנמיכה מאיכותו של הטקסט הספרותי. פארק, לעומת, זאת כתבה סיפורים מצחיקים למדי עם סצנות מעט אבסורדיות ומוקצנות.

אך לא מדובר בהבלחה הומוריסטית ארעית: ההומור הוא פועל יוצא מהתנהגותה הפרועה לעתים של ג'וני, מנקודת מבטה הייחודית ומסגנון דיבורה. פארק מצליחה להכניס את הקוראים בן רגע לעולם של ג'וני; עולם שיש לו חוקים משלו, מטבעות לשון ושיבושים מבדרים, ניסוחים ילדיים מבריקים אשר נובעים מיכולתה הכבירה של הדמות הראשית לנכס כל אמירה שמופנית אליה - בין אם הדובר הוא מבוגר או ילד - לעולמה הפרטי (אלמנט שמתעצם נוכח השימוש בגוף ראשון ובקולה של ג'וני).

כך למשל, בסצנה בה המורה פונה אליה לאחר שחטפה הזמנה למסיבת יום הולדת מאחד הילדים נכתב: "'ג'וני בי, האם לקחת משהו ששיך לויליאם?' היא שאלה. 'לא,' עניתי. 'כי השם שלו אפילו לא היה על זה. אז זה אומר שזה שייך לכולם, נראה לי.'" ובמקום אחר, אמה קוראת לה לעשות אמבטיה: "נאנחתי. כי אמא קצת מבולבלת, נראה לי. צעקתי לה בחזרה. 'כן, רק שאני לא צריכה לעשות אמבטיה! שבת היום! ושבת זה היום המלוכלך שלי!'".

בשתי הדוגמאות שלהלן ניתן לזהות מאפיינים עיקריים בדמותה של ג'וני: היא שנונה, מקורית ומעט חצופה (אך לעולם לא עושה זאת מתוך רשעות או חוסר כבוד). התנהלותה בעולם המבוגרים - בחיק המשפחה ובבית הספר - מושתתת על תום ילדי אותנטי היא נשארת נאמנה לעצמה ולדעותיה, מחוברת בצורה מפתיעה לרגשותיה, ובכך מהוה דוגמא מושלמת לילדים בגילה, שנפשם חשופה לעיני כל, ללא הסתרות או העמדות פנים. מתוך הפער שנוצר לעתים בין התפיסות של עולם המבוגרים לתפיסות של העולם הילדי, מתקבל סיפור מלא הומור, שפארק היטיבה לתאר בפשטות, ובמעט מאוד טקסט.

לא לשחק עם לב של ילד

אף על פי שההומור ניכר מייד, הכוח המניע של הסיפורים הוא דווקא הרובד הרגשי, שבאמצעותו מצליחה פארק להגיש לקוראים הצעירים טקסט ספרותי מתוחכם ורגיש, שהוא עכשווי וספציפי מאוד. בה בעת יש בו הבנה מדויקת מאוד לנפשם של ילדים. כך, בסיפור שמגולל את החרמתה של ג'וני ממסיבת יום ההולדת של ג'ים, אנו מתוודעים לחרדתה מהיותה הילדה היחידה שלא תשתתף באירוע. חרדה זו מובילה אותה לדכדוך של ממש, והאירועים המצחיקים במהלך העלילה נובעים מניסיונותיה מכמירי הלב של ג'וני, לבטל את רוע הגזרה.

בנוסף, היא מאוד מודעת לעצמה, וכאשר היא נשלחת למנהל היא מסרבת לשבת

על הכיסא משום שרק ילדים רעים יושבים עליו - "ואני לא ילדה רעה", היא טוענת בתוקף. בסיפור השני, ההתאהבות המשולשת של החברות בוורן היפה אינה הופכת למלודרמה, אלא לתיעוד כן ומרגש של גילוי עצמי שעוברת ג'וני עד לעיצוב זהותה האינדיבידואלית.

יתרה מכך, על אף שג'וני היא ילדה די קולנית ופרועה (היא צועקת אל אמה, מקניטה בתום לב וכדומה) יש לה יכולת מפתיעה להקשיב לסביבה. היא מפנימה את דברי הוריה ומיישמת אותם בדרכה האינדבידואלית. שייצוגם חכם מאוד נוכח הגמישות שהם מפגינים כלפי ג'וני. הם מעניקים לה, לצד העובדה שלעתים הם זועמים על התנהגותה, תמיכה ללא סיי ועידוד, וגם משתפים אותה בתובנות מרתקות על החיים.  

כך, בין השורות, מוסרת לנו פארק את משנתה החינוכית-אידיאולוגית, ומדגימה עד כמה חשוב לכוון ולהדריך את הילדים, תוך כד שמירה על זהותם הפרטית. לפיכך, גם הפתרונות העלילתיים - הנובעים מאמירות המבוגרים המעוצבים לפי ראות עיניה של ג'וני - משכנעים, מנחמים, מעוררי מחשבה ומצחיקים. והרי אלו בדיוק הדברים שנבקש לעצמנו מהספרות.

סדרת "ג'וּני בי ג'ונס", הוצאת ידיעות ספרים וטל-מאי. תרגום: רונית רוקאס, איורים: דניס ברונקוס.