פתאום זה היכה בי, הילדים מגורשים
בכל שבוע בחודש האחרון, אני מלווה עוד ועוד ילדים שלימדתי אל הגירוש לדרום סודן. בתוך הבושה הגדולה, זה היכה בי. הם שחורים. הגזענות הרימה את ראשה והיא לא תלך מכאן
פתאום זה היכה בי. בין ענני הכאב, בין שלוליות הדמעות, בתוך התחושה שעם כל ילד שלי שמגורש, נעקר לי איבר אחר מהגוף, זה היכה בי. בתוך כל חוסר הסדר, חוסר האחריות, זילות בחיי אדם ושכחה מוחלטת של מה שעבר עמנו שלנו, זה היכה בי. בכל שבוע בחודש האחרון, אני מלווה עוד ועוד ילדים שלימדתי בשנים האחרונות אל האוטובוס המוביל אותם אל המטוס שייקח אותם לדרום סודן. ילדים שהגיעו הנה עם הוריהם שנמלטו על נפשם ממלחמה, מעינויים ומרדיפות גזעניות, ומצאו כאן מקלט עד היום שבו הוחלט לגרשם.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
לדור, הגיע הזמן שתסתלק / חיים משגב
החרדים הם עדיין קצת האחים שלנו / יעקב אופיר
בתוך המצב האיום הזה, אני מרגישה כל כך חסרת אונים וחסרת תועלת, מתרוצצת כמו תרנגולת כרותת ראש במדינה כרותת לב ומנסה להבין: איך זה קרה? איך זה קורה? איך אנו נותנים לאנשים הקסומים האלו לעלות על האוטובוסים שלוקחים אותם ל"יום כיף" בנתב"ג ומשם אל גורל לא ידוע, ומה שידוע עליו, הוא לא טוב. איך אנו לא נשכבים מתחת לגלגלי האוטובוס, מתחת לגלגלי המטוס ועוצרים את הזוועה הזאת? איך בתוך כל הרעש המחריד הזה, של ילדים בוכים, משפחות נקרעות, חברויות נשברות, יש כל כך הרבה שקט? פשוט שקט. אף אחד לא רוצה לדבר על זה. אף אחד לא רוצה לשמוע, אף אחד לא רוצה לגעת בזה.
פתאום המציאות שלנו הופכת להיות לקט של סרטים הוליוודיים שראינו כל חיינו, סרטי שואה, סרטי מלחמה, על מצבים שהמוח האנושי לא יכול לקלוט ולא יכול להאמין שיכולים להתקיים ולהתרחש בעולם האמיתי. וזה קורה. וזו המציאות. וזה כבר קרה, ואפילו יש ימי זיכרון לזה. כמה מהר אדם יכול לשכוח כמה נורא התייחסו אליו, אל משפחתו, אל אהוביו? באיזו קלות אדם מפסיק לראות באדם אחר בן אדם? מישהו בעל נשמה, בעל לב, מישהו שכואב לו, מישהו שצריך עזרה.
איך יכול להיות שאנו לומדים כל חיינו חשבון, גאוגרפיה, מדעים - ואת החלקים החשובים ביותר בהיסטוריה אנו שוכחים? איך יכול אדם לגדול להיות כזה? כזה אדם, שיושב בבית ובמקרה החמור ביותר מניד בראשו, ברוב המקרים האדם הזה יעביר ערוץ, או פשוט לא ישמע, לא יראה, יעדיף לחשוב שזה לא רק אנחנו, "כל העולם מתנהג כך", ימשיך האדם הזה ויתרץ את התירוצים הנוחים מכולם, "קודם כול עניי עירנו" ועוד מסוגיו.
הכול מתחיל ונגמר במילה אחת
כל הזמן הזה, אני מנסה להבין, איך אנו נותנים לזה לקרות? זה הרי כל כך לא מוסרי, כל כך לא אנושי, כל כך מטריד ברמה הבסיסית ביותר של כבוד חיי אדם. זה לא המקום שגדלתי בו, זו לא המדינה שחבריי נתנו את חייהם למענה, זו לא המדינה שארצה לגדל בה את ילדיי.
בתוך הבושה הגדולה, זה היכה בי. האנשים שלי, המשפחות שלי, הילדים שלי, החברים שלי, שאני איתם כבר יותר מחמש שנים, הם... שחורים. עיוורת שכמותי, איך לא ראיתי, איך לא ידעתי. איך לא הבנתי, בתוך הנאיביות המתמדת הזו, שהכול מתחיל ונגמר בדבר פשוט כל כך, במילה אחת. בגזענות. מילה אחת קטנה, שמכילה בתוכה כל כך הרבה פחד. מילה אחת, שכבר גדולים וחכמים ממני כתבו עליה, בכל צורה שהיא. מילה עתיקה כל כך, שפשוט הרימה את ראשה, ללא כל בושה, ממש בגאווה ובניצחון, במדינת ישראל 2012. היא כבר לא תלך מכאן. הבושה תישאר.
הכותבת היא מנהלת מועדונית לילדי פליטים בבית הספר ביאליק-רוזוגין תל-אביב. היום יוצאת טיסת הגירוש הרביעית עם משפחות וילדים שלמדו בבית הספר ובמועדונית.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
