שלושה אלבומים חדשים שלא צורחים בהם

והימים, ימי ראשית הקיץ. שמתם לב שהשנה החום יותר חם? כמות האלבומים הבלתי תיאמן שנוחתת על השולחן מדי יום רק מחריפה את המצב. אלוהים אדירים, אם איאלץ להקשיב לעוד תל אביבי בן עשרים ומשהו, שיודע לבטא את עצמו רק באנגלית מופנמת, כשהוא מלווה בגיטרה אקוסטית גרידא (ובתזמורת שלמה של יומרנות), אני אצרח.

עוד תווי שי  ב-ynet:

• למה רק הופעות נוסטלגיות? אבאל'ה בוא לפארק
• קבלו את הדור הבא של הרוק הישראלי. אולי
• הסרט על אסף אבידן: איפה המוג'ו?
  

או הו, איך שאני אצרח. עד שכל הרשת תרעד (ואז יהיו מלא טוקבקים. טוקבקיסטים אוהבים צעקות). ובכל זאת, בתוך השיממון הגדול מצאתי גם כמה מוזיקאים מהדור הישן. זוכרים? כאלה שרוצים לעשות ממש מוזיקה? עוד לפני שהם מעלים לאינסטנגרם את התמונה שלהם באולפן? הנה שלושה כאלה, מהזן המומלץ.

כשהתחלתי לחשוב מה לכתוב על החדש של אילן וירצברג, "מערבולת מותר ואסור", הגעתי למסקנה העגומה הבאה: אני יכול פשוט לעשות קופי פייסט לביקורת שכתבתי על אלבומו הקודם. ועל זה שלפניו. בכמה מילים: יופי של שירים, גיטרה שלא מפסיקה לייבב ברכות נדירה למחוזותינו, מלודיות שובות לב ומבצע מהסוג הצנוע, שלא היה עובר אפילו שלב אחד ב"כוכב נולד". זה לא בהכרח לרעתו, אתם יודעים.

נדמה לי שבזקתי שם גם מעט "איך יכול להיות שענק כמו אילן וירצברג נמצא היום בשולי המוזיקה הישראלית". ואולי הוספתי קורט של "למה אחרים לא מבצעים את השירים החדשים שלו?". בכל מקרה, גם הפעם וירצברג מנפק את האלבום היפה שאתם לא תשמעו. אופי השירים הפעם, אם להסתמך על אמנים שחבים לו חלק ניכר מהקריירה שלהם, הוא יותר גלי עטרי ופחות שמוליק קראוס. ז'תומרת, מינון נמוך יותר של סולואי גיטרה וחספוס, לטובת קלידים והרמוניות. וזה עדיין יפה. ועדין. ומוקפד. וממתין שתתגברו על היעדר המבצע שצורח בפזמון, ותתמסרו לו.

הדורבנים נעלמו לי מהר מדי. היה משהו מאוד מרענן בחבורה הזו. המשך טבעי ומבורך לשושלת הלהקה הצבאית-כוורת-תיסלם-משינה, בכל הנוגע לשילוב בין מוזיקה והומור. לפופיות הטבעית והלא מתנצלת. ולשירים שאפשר ממש לשרוק את המנגינה שלהם. עכשיו מוציא עידו אופק ("זיגו"), הדורבן המוביל, את אלבום הסולו הראשון שלו.

התוצאה משתרעת בין שני קטבי ההרכבים שהיה חבר בהם. בצד אחד, המלודיות הקלות לעיכול של הדורבנים. בצד השני, המורכבות המוזיקלית וריח העץ והנסורת של "דבק". כבר ברצועה הפותחת, "אנדרדוג" (השיר היחיד שלא נכתב בידי אופק, אלא בידי יובל גולדשטיין), יש סוג של הצהרת כוונות לגבי ההמשך. "אני לא סופרסטאר, אני לא אהיה מפורסם" שר הזיגו, ספק באירוניה ספק בהשלמה, על רקע הבנג'ו ההורס של עוזי פיינרמן.

תשעת השירים הבאים נשמעים כמו המחשה ארוכה למדי של הטיעון הזה. שירים קטנים, צנועים, שלא מתפשרים על עיבודים מורכבים ושימוש בכלים מגוונים - כלומר, זה לא "אקוסטי" או "מינימליסטי", כתירוץ לדלות תקציב, אלא בחירה אמנותית. הרוח המנשבת מעל, כמו בשני הרכבי האם של אופק, היא תמימות סוונטיזית מבורכת. לא כל השירים כובשים באותה מידה, אבל רגעים כמו אלה של "לספר לה הכל" מצליחים להעלות חיוך קטן של הנאה. וזה הרבה. אלבום יפה, של מוזיקאי שאפשר לשמוע את ההנאה והרעב שעוד יש לו ביחס למוזיקה.

תמיד אהבתי את איזבו. כלומר, את השיר האחד הזה, שזכה לאינספור ורסיות שהצליחו למלא שני אלבומים. תקראו לו Morning Hero, Slow Disco או סלואו משה. זה תמיד היה אותו רעיון. מבריק, אחר ומוטרף. אבל אותו פטנט. וזה מה שהופך לטעמי את life is on my side לאלבום המוצלח ביותר של רן שם טוב וכנופייתו.

הוא מגוון, סוף סוף. בודק שלל של אופציות מוזיקליות, ותמיד חוזר הביתה - אל

הגיטרה שיצאה מדעתה של שם טוב - אבל עם תבלינים חדשים. מוזיקה הודית, הצדעה לפיפטיז, שירי ערש, אלקטרו, אלמנטים ערביים - הכל כאן במרקחת מגניבה במיוחד. Life is on my side הוא גלידה צבעונית מרכיבים משובחים, שהולכת לצנן לכם את המוח היגע מלילות הקיץ החמים (ומאמני האינדי המתחכמים).

בכלל, יחד עם העטיפה והחוברת המצורפת המרהיבה, מדובר במוצר בסטנדרטים בינלאומיים גבוהים. לא גבוהים מספיק עבור האירוויזיון, כידוע, ובכל זאת. Girls, הרצועה הפותחת, צריכה לפתוח כל פלייליסט באשר הוא. Summer Shade יכול לסיים אותו בגאון. איזה כיף של אלבום. היפכו אותו כבר עכשיו למרענן הרשמי של הקיץ.