שירת הפליטים: זרות וגלות בשירה

בתוך מהומת הצעקות העולה מן העיסוק בפליטים, צעקות בעלות אופי מבוהל ונסחף - קשה לשמוע את סיפורם ולראות אותם קודם כל דרך סיפורם האנושי: הקשיים, האימה, הבלבול ותחושת התלישות שהיא מנת חלקם. קשה להכיל את התחושות הקשות של מי שביתו ומולדתו הפכו למחול אש וחורבן, מי שנאלץ לעזוב קרובים וחברים אשר יודעים מי הוא במובן העמוק ומלווים את חייו במבטם, מבט שמזכיר את השמחות והנוף המשותף. קשה להרגיש ולהבין את התחושות של חיים במקום שבו אתה זר ומנהגי המקום, שפתו, אפילו האקלים שלו - נותרים זרים ונעולים בפניך.

חווית ההגירה והזרות מלווה את העולם ואת שיקופו האמנותי מאז ומתמיד, אולם נדמה כי המאה הקודמת, ואחותה - המאה הנוכחית, מאכלסות פעילות יתר של שיירות פליטים ואבדן זהות, של שחיקת המילה "מולדת" ועמה שחיקת הבריאות הנפשית של האדם. משוררים רבים סבלו מן הגלות והזרות, רבים מהם בעקבות כתיבתם ופעילותם למען חופש ביטוי, שינוי משטרים וחתירה למען ערכים מוסריים ואנושיים. כמעט אצל כולם הגלות לוותה בסבל רב ובכמיהה אל המולדת, אל המוכר ואל השפה שנעקרה מאדמתה. שירתם מעמידה עדות מכאיבה ונוקבת על הבדידות שמצויה בעקירה, ובכוחה להעניק לנו פתח אל החוויות הקשות של הפליט והגולה בינינו.

פליט מדרום סודן עוזב את ישראל(צילום: אליעד לוי)

המשורר הסיני בן זמננו ביי דאו כותב בשירו "מכתב של גולה", בתרגום דן דאור (מתוך האסופה "משתה לאדם בודד", הוצאת חרגול-עם עובד): "כמו קול עצמותיו המפצפצות/ של מישהו אחר שירקו כלאחר יד לפינה/ כמו קולם החלול של מים מתחככים במים/ שמתחלף כלאחר יד לנשימה/ מתחלף לאגס כך שאיש לא נראה/ הגולגלות על הרצפה הן כולן אתה/ מזדקן בלילה בין שורות הסימניות/ השיר שלך עובר את העולם בהיחבא". תחושת חוסר הנראות, היחס אל האדם כחלק מהקבוצה העמומה והכוללנית “פליטים", מסלק ממנו את החוויה הבסיסית של היותו - להיראות באמצעות אחרים, להיות מובחן, לעבור את העולם כסיפור חד-פעמי.

הדימויים שוברי הלב בשיר מבטאים את תחושת הריקות וחוסר הטעם, אותו חיכוך סתמי של אדם עם העולם שפועל סביבו "כלאחר יד" ומטיל אנשים ממקומם אל הלא-נודע בצורה מנוכרת ושרירותית. דאו מתאר קיום שבו תחושת החלופיות הסתמית מושלת דרך חיי יום-יום שנעים סביב ההישרדות בלבד: חיפוש אחר מזון בכדי להתקיים, מחסה ומסתור בלילה, ביטחון מינימלי, כל זה ללא היכולת להעניק לנפש את המקום שהיא כל כך זקוקה לו - תרבות, אמנות, בילוי וחיי פנאי. המשורר ביי דאו גולה מארצו מאז הטבח הנורא בכיכר טיינאנמן ב-1989, שהתרחש סביב מחאת הסטודנטים ודרישתם לערוך רפורמות משמעותיות בסדר היום הכלכלי והחברתי בסין.

הוא וקבוצה אחרת של משוררים הנקראים "המיסטיקנים המעורפלים" נרדפים על ידי המשטר הסיני. ביי דאו זועם בשירתו גם על המציאות הנקמנית וצמאת הדם שסכסכה את חייו וחיי רבים אחרים, זעם שאין ספק שדר ופועל בנפשו של כל פליט החווה את המוות וההרס של המציאות האנושית: "תקופת הקרח נגמרה/ אז למה יש קרח בכל מקום/ כבר גילו את כף התקווה הטובה/ אז למה בים המוות אלף מפרשיות מתחרות... אני אומר לך עולם!/ אני-לא-מאמין!/ גם אם מתחת לכף רגלך כבר אלף שמות קראו עליך תיגר/ פשוט תחשוב אותי לשם האלף ואחד".

משורר אחר שטעם את הגלות הוא המשורר היהודי-רוסי הגדול, זוכה הנובל יוסיף ברודסקי. ברודסקי חווה משפט מגוחך בעוון "שוטטות" (בהחלט החטא הבסיסי של המשורר) וגלות לאזור מרוחק ומבודד אשר פעמים רבות, כמו במקרה של משורר יהודי-רוסי גדול אחר, אוסיפ מנדלשטם, הוא גזר דין הקרוב למוות עקב תנאי החיים הקשים. לאחר מכן, ב-1972, גורש מברית המועצות. אמנם ברודסקי זכה להצלחה חסרת תקדים בגלות, כולל הכתרה כמשורר הקונגרס, תארי כבוד אקדמיים וכמובן הנובל בספרות שהוענק לו ב-1987, אולם אי אפשר שלא להבחין בשירתו בתחושת המרחק והתלישות, שמתבטאת קודם כל במרחק מן השפה.

בשירו של ברודסקי "איתקה", המבוסס על סיפור האודיסאה ומכיל בתוכו את סיפור השיבה המאוחרת לאחר שנות ריחוק ונדודים אל הבית והמולדת, אי אפשר שלא לחוש כי הכותב מדבר אל דמותו שלו. זו השבה לאחר הגלות הכפויה, ומוצאת את מחוזות העבר מנוכרים וזרים. אותה דמות ששבה אל מקום, ללא מישהו שממתין ומצפה לחזרתו וללא נחמת המוכר, ובעיקר ללא המפגש עם אלו שנותרו בזיכרונו.

הנה שורות מהשיר בתרגומו המופתי של עמינדב דיקמן (בתוך “שירים ראשונים ואחרונים”, הוצאת דביר, 1997).  "מקץ שני עשורים שוב לכאן תסחף/ שוב תמצא עקבותיך בחול, יחף/ והכלב ינבח, מלוא המזח כולו/ לא מגיל, אך משום שפרק את עולו/ אם תרצה, פשוט בלואיך ספוגי הזעה / השפחה מכירת הצלקת- גועה/ ואת זו, שאומרים כי חכתה באמנה / לא תצליח למצוא, כי לכל כבר נתנה".

יותר מכל עומד השיר על התחושה כי לאחר זמן השיבה כלל אינה אפשרית במובן העמוק, הפנימי. תכני החיים השתנו והתפתחו, הנוף עבר תהפוכות ובעיקר הוא, החוזר, נשכח מן הבריות ולכן נשכח מן המקום. כך ממשיך ברודסקי בשיר "ילדך כבר גדל": "הוא עצמו כבר מלח/ ואתה בעיניו - כמו בדל-סרח מושלך/ השפה בה כולם מצווחים על סביבך/ לא מובנת, חבל על ניסיון פיצוחה". והנה הופכת הזרות לכפולה, גם, כמובן, במקום הגלות, שם אתה לא מובן לסביבה והסביבה אינה מובנת לך - אך גם בשובך אתה זר, גולה פעם שנייה מול שינויי הזמן והשפה ומול הניכור והמרחק מאלו שנותרו מאחור.

שיעור מולדת

לאותה מחשבה של הפליט על העתיד, על הקשיים בשיבה חזרה ובהתאקלמות, אם תהיה, במולדתו, ישנו גם צד שני, הפונה אחורה, אל העבר. חישבו על חוסר היכולת להגיע שוב לנופי הילדות, לרגע שבו הם נהפכים לאדמה אסורה ונעולה. אותם נופים מאבדים את כוחם הממשי ועוברים להיות מקום של כמיהה והיעדר בלבד, לאט הם דוהים ומאבדים את הריחות והטעמים, מתרחקים ונעלמים מחיי הנפש.

כמה חשובים לנו אותם ביקורים בבית הישן, שם אנחנו רואים את הדרך שעברנו ומשתעשעים שוב ברגעי התום. הנה, אצל המשורר הפרואני הגדול ססאר ואייחו, שהוא לטעמי המשורר בעל הכתיבה הנוקבת ביותר, החשופה והמרעידה ביותר על הגלות והעוני, קשיי החיים ומכות הגורל של העקור ממקומו.

ראו את עוצמת השורות משירו "מעידה בין שני כוכבים" בתרגומה של טל ניצן הכלול בספר "תשע המפלצות" (הוצאת קשב לשירה): "אהוב יהיה בעל הפשפשים/ הנועל נעל קרועה בגשם/ השומר על גופת לחם עם שני גפרורים/ מי שאצבעו נלכדה בדלת/ מי שאין לו יום הולדת/ מי שאיבד את צלו בשרפה... אהוב יהא הילד הנופל ועודנו בוכה/ והגבר שנפל ושוב איננו בוכה!/ אי לכל זה!/ אי לקצת כל כך! אי להם!".

ואייחו, אשר לאחר רדיפות ומעצר היגר מפרו לפריז ויותר לא שב למולדתו, מבטא בשירתו את אותו מבט שבוודאי מאפיין גם אצל אותו פליט בדרום תל אביב ובכל מקום אחר, מבט שמכיל בתוכו את אותן תעוקות -

הרעב והעוני המקשים כל כך לעבור את היום. את התחושה כי המולדת הולכת ומתרחקת מהם, וכי הם נשכחים מן הקרובים והידידים. הילדות והזיכרונות הולכים ודוהים ללא ביקור, נעשים תמונה קפואה וקרה. תחושת הפניית העורף של העולם והניכור הופכים במחצית השנייה של שירת ואייחו לעוצמה נפשית ורגשית המעבירה בקורא רעד. ראו את בקשתו של ואייחו, בקשה המופנית לכל אחד מאתנו בימים אלה:

מתוך "גלגלו של הרעב": "פרוסת לחם/ גם היא לא תינתן לי עכשיו?/ שוב לא אהיה מה שתמיד נועדתי להיות/ אבל תנו לי/ אבן לשבת עליה/ אבל תנו לי/ בבקשה/ פרוסת לחם לשבת עליה/ אבל תנו לי/ בספרדית/ משהו/ בקיצור/ לשתות לאכול לחיות לנוח/ ואחר-כך אלך לי/ אני מוצא צורה מוזרה/ חולצתי / קרועה ומלוכלכת מאוד/ וכבר אין לי כלום/ זה נורא".