רוצים שהוא יעמוד על שלו? תנו לו לנצח בוויכוח לפעמים
אל תגידו "בוא הנה מיד", תפסיקו לשאול "למה?" ותנו לו לצעוק עליכם קצת: רק ככה הוא ילמד לעמוד על שלו - גם מול החברים. ד"ר אורלי כץ מסבירה למה כדאי לכם להפסיד לפעמים בקרב - כדי שהילדים שלכם ינצחו במלחמה
שעת בוקר מוקדמת. כל הבית עדין ישן ואני נכנסת בשקט בשקט לחדר של איתמר, הקטן שלי בן החמש וחצי, לחלק האהוב עלי ביותר במשך היום, החיבוקים, הנשיקות, הליטופים ומה לא - והכל במטרה להעיר אותו. מסניפה את הריח המתוק שלו, ריח של סופגנייה, בדיוק כמו עוגת שמרים שיצאה כרגע מהתנור, מתענגת על הרגע, יודעת שהוא לא יתאפשר עוד ימים רבים, ואז זה מגיע, כמו רעם ביום בהיר.
איתמר פוקח את עיניו ואומר בנונשלנטיות: "אמא, כשאעלה לכיתה א' אני רוצה תספורת מוהאק".
האינטואיציה האימהית שלי מזהה מוקש ומזהירה אותי בצפירות אזעקה לא להיכנס לשדה המוקשים. בעודי מלטפת את שיערו הזהוב, החלק והארוך, אני אומרת לו שנדבר על כך לקראת כיתה א' ושאין טעם להיכנס לדיון עכשיו.
כתבות נוספות של ד"ר אורלי כץ בערוץ הורים :
לא יודעים לנהל שיחה: הבעיות של דור הפייסבוק
"כל הכבוד מתוקי!": הילד שלכם מכור למחמאות?
כך תדעו: האם לילד יש בעיה בכישורים החברתיים?
אך הוא בשלו: "אמא אני רוצה תספורת מוהאק, תבטיחי לי שתיקחי אותי לספר".
ואני יודעת בכל חושיי הרציונאליים שאין טעם להילחם, הילד רוצה וזו זכותו. אבל אני בכל זאת ממשיכה: "אם תסתפר כל הבלונד המקסים יילך... גם לשמשון הגיבור היה כזה שיער, וחבל לגזור אותו (וגם כבר לא תהיה התינוק של אמא, אני חושבת בלב)".
אבל הוא בשלו: "אמא, תבטיחי לי! את אמרת ששיער הוא רק שיער והוא גדל - אז אני רוצה להסתפר!".
והוא צודק הילד הקטן שלי, כמה שהוא צודק. וכך, לבסוף, לאחר דקות שלמות של התמדה, נחישות וטיעוני מחץ מצידו, ואמוציות גבוהות אבל בכלל לא מנומקות מצידי - אני מסכימה. הילד השיג את שלו: הוא יעשה תספורת מוהאק. איך הפסדתי בקרב...
וויכוח עם אמא? זה חשוב!
אז זהו, שאולי הפסדתי נקודתית בקרב, אבל הילד שלי כנראה הרוויח פעמיים. במחקר שהתבצע באוניברסיטת וורג'יניה בדקו את סוגי הוויכוחים שיש לילדים עם ההורים (ובייחוד עם אמא, כי היא נוטה לבלות יותר זמן עם הילדים). המחקר כלל קבוצה של 157 ילדים בני 13.
החוקרים צפו בילדים מנהלים ויכוח עם האם ובדקו את הפרמטרים הבאים:
מצד הילד: כמה פעמים הרימו הילדים ידיים ונכנעו למרות שהם לא באמת השתכנעו.
מצד האם: החום, התמיכה, הסבלנות, והחיוביות בהתייחסות לבעיה (כשהאם לא מסכימה עם הדעה של הילד!).
התוצאות: מי "ניצח" בוויכוח.
ועכשיו, ההפתעה: המחקר הוכיח, שחור על גבי לבן, שילדים שמרימים ידיים מהר מאוד בוויכוח עם אמא מתקשים יותר להתנגד בעתיד ללחץ חברתי, לשימוש בסמים ובאלכוהול, לעומת ילדים שהציגו בהתמדה ובנחישות את עמדתם מול אמא.
כן, הרבה יותר קל מבחינתנו, ההורים, פשוט לדרוש ציות מהילדים: "כן אמא, בסדר אבא". אך בין השורות הילד קולט מסרים אחרים:
1. תעשה את מה שאני אומרת לך=אין טעם להתווכח: "זה לא יעזור לך, ידך על התחתונה, אני המחליטה". המסר שאנחנו מעבירים לילד הוא "אתה לא מחליט ולא קובע!", או במילים אחרות: תעשה מה שאחרים אומרים לך.
2. רק באמצעות ציות/ פקודות/כוחנות ניתן להשיג דברים.
ואכן, כשהוויכוח בינינו לבין הילדים נפתר בדרך כוחנית, בכפייה ובציות, הילד לא מקבל כלים אפקטיביים לניהול מו"מ, לניהול שיחה, להבהרת עמדותיו, לשכנוע כוונותיו. וכך גם ייפתר בעתיד הקונפליקט בין הילד לבין החברים שלו: על ידי כפייה שלהם, היגררות, אי עמידה בלחץ חברתי. ייתכן גם המצב ההפוך, שהוא ינסה להפעיל כפייה כוחנית עליהם. הוא הרי לא מכיר דרך אחרת.
אבל, אם הוויכוח בין ההורה והילד מסתיים בנועם, הבנה ושיחה - כך גם בעתיד ייפתר הקונפליקט בינו לבין חבריו. כלומר, לויכוחים במשפחה יכולות להיות השפעות טובות או הרסניות על התפתחות הילד - תלוי באסטרטגיות שננקטו לפתרונם.
וכאן נכנס התפקיד שלנו, ההורים. אנחנו מהווים גורם מרכזי, משמעותי ודומיננטי ביותר לפיתוח כישורים להתמודדות עם קונפליקטים. ההתנהגות שלנו בפתרון מעצבת את ההתנהגות של הילד! כשאנחנו מקשיבים, מסבירים, פתוחים לשמוע גם את הצד השני - זה מה שהילד לומד.
אל תסיקו מסקנה מוטעית: התוצאות של המחקר לא מציינות שההורים צריכים לתת לילד שלהם לנצח בוויכוחים כל הזמן - אך הן מדגישות שיחסי הורה וילד הם בית ספר חשוב לילדים שמלמד אותם כיצד לתמודד בעתיד ביחסים בינאישיים עם ילדים אחרים. זה חשוב תמיד, וחשוב במיוחד אצל בני נוער בגילאי 15-16, בהם קיימת סבירות גבוהה יותר להיות מושפעים מסמים ואלכוהול.
ולקינוח, הנה מספר כללי אצבע שיעזרו לכם להתווכח עם הילדים בלי להרוס ובלי לרמוס:
1. תזמון
נסו לתזמן את מועד הוויכוח ומיקומו לתנאים מתאימים: לא כשהילד בדיוק קם מהשינה, לא כשהוא בדיוק בדלת וכו'.
2. הימנעו מ"משפטי האוטומט"
"אתה תמיד... את אף פעם...". משפטים אלו מאשימים ויוצרים סטיגמה אצל הילדים.
3. הורידו את הציווי מהלקסיקון
אל תגידו "בוא הנה, צא מיד". ילדים הם לא כלב.
4. הקשיבו למה שנאמר - ולמה שלא
נסו לזהות את הצרכים של הילד,להיכנס לנעליים שלו.
5. הימנעו מלשאול "למה?"
"למה לא עשית שיעורים? למה החדר שלך לא מסודר?". המילה למה גוררת בחובה שיפוטיות ויוצרת אנטגוניזם אצל השומע.
6. שאלו שאלות מעצימות
מה יעזור לך? מה את חושבת? מה היית רוצה שיקרה? איך לדעתך כן אפשר לפתור את זה?
7. הסתכלו בעיניים
מותר גם לגעת: ליטוף, אחיזה בכתפיים, מגע ביד.
8. מותר גם לצעוק
וזה מתייחס לשני הצדדים. תנו לזה לגיטימציה.
9. אל תנהלו פינקסנות
במקום להביט אחורה, לדברים שהילד אולי עשה בעבר, הביטו קדימה.
10. סיימו את הוויכוח
אל תמשיכו להתווכח עד אינסוף רק בשביל להיות צודקים בכל מחיר. לכל מטבע יש שני צדדים, ואם אתם צודקים זה אומר שהילד שלכם טועה - וחבל.
11. אל תגידו שאין פתרון
תמיד יש עוד אפשרויות שלא חשבנו עליהם. חפשו אותן
ד"ר אורלי כץ, מומחית להעצמת ילדים ונוער וקידומם החברתי, מייסדת מרכז "פשוט אני " למנהיגות, העצמה וביטחון עצמי, מחברת סדרת ספרי "פשוט אני" לילדים ונוער וערכת הדיסקים השלמה לביטחון עצמי ולהעצמת הילד
לפנייה לכתב/ת 
