לדור שעיר לעזאזל

אינני מחסידיו הגדולים של פרקליט המדינה, משה לדור. בעבר אף מתחתי עליו ביקורת, הן לגבי התנגדותו למינוי נציב תלונות וקבילות לפרקליטות והן בעניין הראיון שהעניק לעיתון הארץ, בו תקף את אהוד אולמרט, עוד טרם הסתיים משפטו. דומה, כי האויב העיקרי של פרקליט המדינה הוא מר לדור עצמו, או יותר נכון פיו ולשונו שהוא מתקשה עד מאוד לשלוט בהם. חבל, חבל מאוד שאין הוא נוהג מידת שתיקה וצניעות כקודמיו בתפקיד, וחוזר ומפטפט את עצמו לדעת.

אולם, גם אם לדור לא ייכנס לפנתיאון של פרקליטי המדינה המוצלחים - הקריאות המתלהמות להתפטרותו, להדחתו ואף להתאבדותו - מוגזמים לחלוטין ומיותרים בעליל. ממתי פרקליט המדינה או כל תובע אחר אחראי להביא להרשעת הנאשם, כנראה בכל מחיר ובכל דרך, ועליו לשאת בתוצאות זיכויו? אוי לתביעה הכללית ואוי לשלוחיה אם כישוריהם יבואו לידי ביטוי כ"קבלני הרשעות". אגב, האם עו"ד חיים משגב (שקרא ללדור להסתלק בטורו ב-ynet) סבור כי גם סניגור חייב להפסיק לייצג לקוחות, אחרי כל הרשעה בדין? וכי כיצד היו עורכי הדין מתפרנסים? ואם כבר מדברים על הרשעה כעל "הצלחה" של התביעה - כי אז זקפה לזכותה התביעה הכללית דווקא הצלחות לא מעטות בהרשעת אישי ציבור בתקופה האחרונה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

פתאום זה היכה בי, הילדים מגורשים / ענת טאובה

החרדים הם עדיין קצת האחים שלנו / יעקב אופיר

העמדתו של מר אולמרט לדין התקבלה, ככל הידוע, על דעת כל שדרת מקבלי ההחלטות - הן במשטרה, הן בפרקליטות והן בלשכת היועץ המשפטי לממשלה. זאת, בניגוד לתיקים אחרים, ובראשם תיק קצב, בהם ניטשו מחלוקות לגבי הצעדים שבהם יש לנקוט. חומר הראיות נגד מר אולמרט הצביע לכאורה, על סיכוי סביר להרשעה, כדרישת הדין והפסיקה.

הרי ברור לכל, כי אם הייתה הפרקליטות נמנעת מלהגיש את כתב האישום נגד מר אולמרט, הייתה מוגשת מיד עתירה לבג"ץ. נוכח מדיניות שופטי בג"ץ להתערב גם בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה, בניגוד לפסיקה בעבר הרחוק, סביר ביותר להניח, כי עתירה כזאת הייתה מתקבלת ובית המשפט היה מורה ליועץ המשפטי להגיש את כתב האישום, חרף התנגדותו, כפי שכמעט עשה בעתירה שהוגשה נגד עסקת הטיעון בפרשת קצב. בג"ץ היה אומר ליועץ מפורשות: בידיך חומר ראיות לכאורה שיש בו כדי להביא להרשעה, איש לא שמך לשופט, ועליך להותיר את נושא שקילת הראיות ואת מידת האמון שיש לייחס לעדים בידי בית המשפט, הוא ולא אחר! שנאמר, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

הניסיון להטיל אחריות אישית על פרקליט המדינה או על כל תובע אחר, לזיכויו של נאשם - רם מעלה ככל שיהיה (מה עוד, שמדובר בזיכוי חלקי, ובחלקו מהספק) - הוא נואל, פסול מיסודו, איננו מקובל במדינה דמוקרטית, והפסדו אף עולה על שכרו. מצד אחד, יחששו הפרקליטים להגיש כתבי אישום בתיקים רבים, בהם מסכת הראיות איננה חד-משמעית, ויעשו זאת רק בתיקים ודאיים ובטוחים (הירשזון, דרעי, בניזרי).

מהצד האחר, משיוגש כתב האישום ינהל התובע מלחמת חורמה נגד הנאשם, ובכל האמצעים, ביודעו שעתידו שלו מונח על הכף, אם הנאשם יזוכה. כבר למדנו, כי לתביעה הכללית יש את הפריבילגיה להיות הוגנת והגונה, והיא איננה נלחמת את מלחמתה עד טיפת דמו האחרונה של הנאשם.

אמנון סטרשנוב, שופט מחוזי (בדימוס). לשעבר, הפרקליט הצבאי הראשי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il