ריקוד המכונה: מה אמרו על זה מרקס ומארינטי
הזמנים השתנו ואת מקומה של המשפחה מימי הביניים, אשר מייצרת בעצמה בבית סלי קש, מחליפים כעת מפעלי ענק. את המפעלים ממלא ציבור אנשים חדש - וכך ממאסות אנונימיות נוצר ההמון. השורה התחתונה: כוחות הייצור השתנו
כלכלה היא תחום רחב - היא משפיעה על דברים רבים בחיים שלנו. הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים. דוגמה מעניינת לדבר הזה יכולה להיות אומנות: ציור, מוסיקה ואפילו ארכיטקטורה. תשאלו, ארכיטקטורה וכלכלה? ובכן, כן. אומנות, ציור וארכיטקטורה, גם הם קשורים למבנים כלכליים.
לטורים נוספים מאת אושי שהם קראוס :
על תחתונים, סטייקים והעיר הסופר מודרנית
נתניהו, שים לב: אי שוויון יכול להיות מצוין 100 דרכים להפסיק לפחד מפילוסופיה וכלכלה
מרקס
ההסבר שלנו הוא ברוח הפילוסופיה של קרל מרקס. כדי לפרש את המציאות הכלכלית, מרקס משתמש בשלושה מושגים:
כוחות ייצור, יחסי ייצור ואידיאולוגיה.
כוחות ייצור הוא השם שניתן לכל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשות החברה. למשל גרזן אצל האדם הקדום ולמשל טרקטור בשדה המודרני.
המושג יחסי ייצור מתאר את מערכת היחסים בין בני האדם ובין העולם והמכשירים שלו, והיא תלויה, ככה מרקס מאמין, בכוחות הייצור, כלומר, בטכנולוגיה.
נדגים: כאשר כלי הציד העיקרי הוא אבן משויפת, כנראה שרק הגברים יהיו ציידים. אולי כי הם יותר חסונים. החלוקה של יחסי הייצור תהיה כזו: הנשים בבית, והגברים מתנפלים על דובים.
לעומת זאת, כאשר כלי הציד הם רובים, משתנים יחסי הייצור, ונשים הופכות לציידות לא פחות מגברים. זה די הגיוני; האמצעים הטכנולוגיים משפיעים על היחסים בתוך החברה ועל ההסדרים שחלים בה.
לפי מרקס יחסי הייצור שעולים מכוחות הייצור משפיעים על האמונות הרווחות בחברה. כך למשל, כשעובדים בשדה עם מגל, יחסי הייצור מביאים את הגברים לשדה לעבודה מאומצת והנשים עושות דברים אחרים, פחות קשים פיזית. אולי מטפלות בילדים.
לעומת זאת, כשנכנס הקומביין, משתנים (או, יותר נכון, יכולים להשתנות בהדרגה) יחסי הייצור, וגם גברים וגם נשים יוצאים לשדה.
אידיאולוגיה
לפי הניתוח הזה, לא מקרי הוא שהפמיניזם עולה בתקופה שלנו. כי הרי בימינו, כשחלק מגדול מהתפקידים המשמעותיים בכלכלה אינם דורשים יכולת פיזית בריונית, אלא דורשים כישורי חשיבה, ניתוח ויחסי אנוש, משתנים יחסי הייצור ונשים נכנסות לשוק העבודה ומגיעות למשרות רמות. והנה, האידיאולוגיה הפמיניסטית צומחת דווקא עכשיו, ומעודדת נשים לצאת לעבודה.
אומנות ועתיד
אחד הספרים המפורטים שמתארים את הארכיטקטורה "החדשה", או המודרנית (מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 במאה ה-20 בערך), הוא הספר "ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון". (כתב ריינר בנהם והוציאה לאור הוצאת דביר בסוף שנות השבעים).
והנה, השם הזה רומז לנו על קשר בין עידן כלכלי, לבין ארכיטקטורה המתאימה לו. העידן הוא עידן המכונה.והעידן הזה שמתחיל במאה ה-18, מתעצם במאה ה-19 ונתקל ברגשות מעורבים.
מצד אחד, קבוצות של עובדים שמכונות "לודיטים" הורסים מכונות בבתי החרושת, כי הם פוחדים שהמכונות יהפכו אותם למובטלים.
יש למשל טענה, שמקורו של המושג סבוטאז' (האטה מכוונת או חבלה בעבודה) הוא בפעילותם של הפועלים הלודיטים. סבו או סבוט פירושו היה נעל עץ או כפכף והפועלים האלה נהגו לתקוע את כפכפי העץ שלהם בתוך המכונות, כדי להשבית אותן מפעילות. אולי. מצד שני קמו למכונה מעריצים רבים.
אחד מהבולטים בחבורה הזו היה משורר איטלקי, בן המאה העשרים, תומאסו מארינטי שמו. האיש הזה ייסד זרם חדש באומנות שנקרא "פוטוריסטים" – בעברית, אולי "עתידנים", או "אנשי העתיד".
במניפסט (כתב הייסוד האידיאולוגי) של הפוטוריזם מארינטי מציג את המכונה כאובייקט האופייני ביותר לתקופה שלו
הוא כותב (ואני מצטט מהספר של בנהאם שהזכרתי למעלה) כל מיני משפטים מלאי עוצמה ציורית שיכולה להכות בקורא.
הנה. לאחר שהוא מתאר ערב ציורי בבית הוריו המרוהט בסגנון מזרחי, ערב לקולה של אוושת התעלה השקטה, הוא ממשיך:
"כולנו התחלחלנו פתאום בשומעינו את קולה של חשמלית קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים.........עד שהגיע אלינו קולן מכוניות רעבות".
הוא מסמן את ההלם שעברה איטליה ואולי האנושות כולה כאשר הכרכרות וריח צואת הסוסים ברחובות הוחלף פתאום בחשמליות מוארות. כאשר האיטיות החולמנית הוחלפה במהירות עצומה (40-60 קמ"ש) של המכונית הפרטית.
אבל אצל מארינטי היופי וההתלהבות אלימים ולפעמים אלימים מאוד.
"...אחר כך השתרעתי כמו גוויה על מושב מכוניתי, אך מיד התיישבתי מתחת לגלגל ההגה, שהיה מונח על קיבתי כמו להב של גיליוטינה".
בואו נעצור ונעשה סדר
כוחות הייצור משתנים. הטכנולוגיה מתפתחת ונולדות המכונות החזקות, המהירות ומלאות העוצמה. ובעקבותיהם, יחסי הייצור משתנים.
הנה דוגמה ליחסי ייצור חדשים: את מקומה של המשפחה מיימי הביניים שמייצרת בבית סלים מקש קטוף, קלוע שגם נצבע בבית, מחליפים מפעלים ענקיים. ואת המפעלים ממלא ציבור אנשים חדש. מאסות אנונימיות. נוצר ההמון. אלה הפועלים שיוצרים מעמד חדש.
והנה, מארינטי מייצר כבר משהו שהוא ספק ביטוי אסתטי אומנותי, ספק אידיאולוגיה פוליטית שמתאימה לזמן.
"אנו נשיר את תנועתם של המונים גדולים – פועלים, רודפי תענוגות, מתפרעים – את ים העירבוביה של צבעים וקולות בשעה שהמהפכה מטאטאת את רחובות הכרך המודרני. נשיר את להט העבודה הלילית בבתי החרושת לנשק ובמספנות, המוארים בירחים חשמליים....את הגשרים המנצנצים כמו סכינים בארור השמש...."
מארינטי מהלל את העבודה האלמונית, את המכונה בעלת העוצמה הא-אנושית. את הכוח שלה אבל גם את העיוורון והאלימות שלה. ואכן המאה הקודמת היתה מאה של מכונות. מכונות אלימות. מכונות אנושיות. מכונות מזינות.
מחד, מכשור מכאני שהביא חום ואור לבתים, שייעל את העבודה החקלאית, שפיתח את הכלכלה, אבל יחד עם זאת השתמש במליוני בני אדם והפך אותם למכונות קטנות ומנוכרות (בודדות וזרות לעצמן ולסביבה) בתוך תהליך ייצור אדיר ממדים.
אבל אין ספק שאת השיא של המאה ואת ההתפעלות המרינטית מיישמים הנאצים שבוראים בתי חרושת יוצאי דופן. בתי חרושת מצוידים במיטב הטכנולוגיה של הזמן. בתי חרושת למוות.
בשבוע הבא נדבר על מכונה יוצאת דופן; מכונת מגורים.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו ב- ushik42@gmail.com ולהיכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים. הוא מזמין אתכם: תכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.
לפנייה לכתב/ת 
