"הנשים": אי אפשר איתן או בלעדיהן

"הנשים" של ת.ק בויל הוא ספר שבמקרה הטוב נועד להעלות חיוך, או תחושה נינוחה, כמעט על גבול ההנאה האסתטית. זה בהחלט לא ספר שנועד לומר לנו משהו על הקיום האנושי, או לגרום לנו לחוש או לחשוב בצורה מעט שונה. מסופר בו על פרנק לויד רייט, אדריכל בעל שיגעון גדלות שפעל בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית השמרנית. רייט היה מעין ילד פלא, בעיקר מבחינה רגשית והתנהגותית, אך כמובן גם מקצועית, ומעין רודף שמלות בעידן בו העיתונות הצהובה החלה לתפוס נפח בתרבות המערבית.

• "עץ, בית, טקס": שלוש נובלות על אבדן
• "כל מה שעולה מתכנס ": אמבולנס למאה ה-20
• "בירה ומצבי רוח משתנים ": אפרטיף צ'כי
  

סיפורו של רייט מסופר דרך הנשים בחייו. אשתו הראשונה המעט אנמית, שלמענה בנה את אחוזת חייו; אשתו השנייה, פסיכוטית חובבת מורפיום בעלת אופי מוחצן וצעקני ובעיקר בלתי נסבל; והשלישית מונטונגרית צעירה שצלה וקיומה של האישה השנייה מכביד על חייה - ובצדק, והיא עצמה מעין דמות מוחמצת שבהחלט יכלה לתפוס עוד נפח (מחד, היא מתוארת כאנמית וחדלת אישים. ומאידך, בסצנה אחת, פתאום יוצא ממנה סאדיזם יצוק בבטון). אולי בעצם כמו כל הדמויות בספר מובאות באמצעות מתלמד יפני שמבלה את שנותיו היפות באחוזתו של רייט, כדי להתלמד, לחיות ולהעריץ את רייט מקרוב.

"הנשים". בידור ספרותי או שעמום?

מתופף את הסיפור 

אז מה בעצם הבעיה עם הספר הזה? ומה רע במעט בידור ספרותי איכותי בימי הקיץ המהבילים? אז נתחיל בצד החזק של בויל, וזו הכתיבה שלו. לא ספק, כפי שכבר הוכח בספריו הקודמים, מדובר בכותב בעל כישרון מסחרר. הוא קצבי כמו להק מתופפים, והפואטיקה שלו היא כמו מדחס מזון פואטי. הדימויים הלכאורה אגביים, לעתים מסחררים בעוצמתם ובמקוריותם, אך לעתים מייבשים בסתמיותם או סתומים במשמעותם, מה שגורם לחוש כי אולי מדובר בתכונה מנייריסטית.

ברומן קיימת "ססגוניות מלאת דמיון" של התפל - יכולת לא לכתוב ולומר משהו משמעותי במשך עמודים רבים, ובכל זאת לכתוב ולומר את זה בצורה משכנעת, צבעונית, תוססת, שפה ושם אמורה לעלות אפילו בדל של חיוך מת. בויל למעשה מרשים אותנו בסגנון כתיבה מסחרר, אבל הוא בעצם רק כסות לתוכן בעייתי. למה בעייתי? כי פרנק לויד רייט בעצם לא ממש מעניין אותנו לאורך רוב הספר. אנחנו קולטים שהוא מוכשר ומיוחד כארכיטקט, אם כי לא מקבלים כמעט תובנות לגבי חזונו האמנותי.

אנחנו קולטים שהוא רודף שמלות ואגומניאק, אבל מקבלים תיאורים חיוורים ומעט סטריאוטיפיים של סצנות המובאות בקרקסיות. אנו לא מקבלים הצצת עומק רצינית לתוך דמותו. כך גם לגבי הנשים בחייו. הרי אשתו השנייה, מרים, היא בהחלט דמות ייחודית שמשאירה חותם, אבל בויל מתאר אותה רק באופן קומי, גרוטסקי, רברבני, לא באמת מנסה להסביר את הטירוף והקנאה וצרות העין שלה ומהיכן הם מגיעים. במקום לבנות דמות מרובדת, הוא בונה דמות צעקנית ושטחית, שכל מה שנותר לקורא זו השתאות ומעין צורך למחוא כפיים במפלתה.

וכך בעצם בויל יורה לעצמו ברגל. אותו סגנון מיוחד ותוסס, שהיה אמור להיות כוח אסתטי,

לשרת סיפור יצוק כלשהו, הופך לדבר היחיד עצמו, לסיפור עצמו, וכך גם נחשפים פגמיו. עם כל הכבוד, אי אפשר במשך כמעט 500 עמודים רק להתפעל מעוד דימוי מסחרר, גם כי בשלב מסוים החיות האסתטית הזו מעט נובלת, המוח מתרגל אליה - ומשהו בנו מחפש דבר להיאחז בו, שהכתיבה הנפלאה לכאורה תשרת איזו תמה, איזה סיפור, שלא תשרת רק את עצמה.

המבנה הסיפורי של הספר בנוי לאחור, כך שגם כל מוטיב של הפתעה לא קיים. כבר בחלק הראשון אנו יודעים מה הסיפור במדויק, את סדר הנשים, ואת אופיו של פרנק - אז גם אם היתה אפשרות של סקרנות עלילתית, בגלל המבנה, בויל "הרג" אותה על ההתחלה. נכון, יש לא מעט ספרים שבוחרים לספר כך את הסיפור, ואין בזה כל פגם. נהפוך הוא, לעתים יש בזה משהו מרתק. זה מקבל יתר שאת כשהסופר, תוך כדי תנועה אחורה, חושף דברים נוספים. הוא מגלה לנו את "אותו הסוף" אבל בעצם מוכיח לנו שזה לא "הסוף", אלא "הדרך", או שאותו "סוף" שחשבנו הוא משהו לגמרי אחרת. כאן הים הוא אותו הים. הסוף הוא אותו הסוף.

"הנשים", מאת ת.ק בויל. מאנגלית: ליה נירגד, הוצאת חרגול, 484 עמ'.