הבן באברבנאל, ואני חי-מת

אתה הולך לצבא, מתנדב ליחידה ששמה הולך לפניה. אתה יודע שאתה עלול להיפצע וחלילה, אולי גם לא לחזור, אבל אתה מאמין שלך זה לא יקרה. לפעמים מתגנבת מבעד ההגנות המחשבה שאולי, אולי, אולי, אבל אתה יודע ומשוכנע שאם חלילה יקרה דבר מה, לא ינטשו אותך. המדינה איתך. וזה קרה לצערי. זה קרה על אדמה זרה, על אדמת לבנון.

הרבה אני לא זוכר, אבל זוכר לילה נטול כוכבים, זוכר את השקט, שקט חד, כפי שלא שמעתי מעולם. ופתאום את התופת, הרעש האין סופי של פיצוצים, יריות וזעקות הלוחמים. אתה שואל עצמך אם מתָּ. אתה חי, אבל מרגיש חי-מת. לפתע רעש המסוק, ואתה מתעורר בטיפול נמרץ אחרי ניתוח ממושך. מתחילה תקופה ארוכה של טיפולים ושיקום, ולאט לאט אתה חוזר לתפקד. מצולק. יוצא לטיול הגדול, חוזר לאוניברסיטה, לומד, מתחתן עם אהבתך, והמשפחה הולכת ומתרחבת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ברוך שפטרנו מבידודו של יגאל עמיר / זאב וינר

אתם צריכים כלב אמיתי בכנסת / הוגו הכלב

ואז אתה נפצע בשנית. פציעה ארורה שגורמת לך להתגעגע לפציעה בלבנון. הפעם אפילו המחשבה שזה יכול לקרות לי לא עברה בראשי. הילד שלי, בשר מבשרי, איבד ביום אחד את שפיות דעתו. בן 12, ילד שלא עשה רע מעולם לאיש, לפתע חלה במחלה קשה, קשה יותר ממחלה ממארת, מחלה סופנית שאין לה סוף. הוא חלה ואיתו חלתה כל המשפחה. מרגע זה חשך עולמנו. כל עיסוקנו מתמקד בדאגה לילדנו ובהגנה עליו, ילדנו שלא עשה רע לאיש, הילד היפה, החכם, כחול העיניים, עם חוש ההומור, לפתע נענש בעונש שאין קשה ממנו.

קשה לתאר את הייסורים והסבל. אתה, שהיית גאה כל כך לחבוש לראשו של בנך קסדה, להושיבו על האופניים ולרוץ אחריו, פתאום מלביש לו קסדה ורץ אחריו בבית כדי שחלילה לא יפגע בעצמו. מהגאווה היום יומית שחווית בהתקדמות הגור האנושי, אתה מתכנס בכאב של הנסיגה היום יומית המתרחשת מול עיניך.

זיק התקווה כבה מזמן

במקום המאבק על האוכל, על עוד כפית ועוד נגיסה, המאבק הופך למלחמה של לקיחת תרופות. אתה נקרע בין הצורך לתת את התרופות לבין הידע שלך על תופעות הלוואי האיומות. זיק התקווה שנתנו לנו הרופאים בתחילת המחלה כבה מזמן. הילד הופך לאלים יותר ויותר, וההכרה שחייבים להכניסו למחלקה סגורה נדחקת מהמחשבה, עד היום שבו הפעיל אלימות על המטפלת שלו ופצע אותה. בחדר המיון הבנו שזה אפילו לא לשיקול דעתנו ואנחנו חייבים לאשפז את בננו.

מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים(צילום: קובי קואנקס)

אני לא מצליח לזכור את הדרך שעשינו באמבולנס לבית החולים אברבנאל. מנסה לשחזר את הכניסה לחצר בית החולים, את האחים שלקחו בידיים חסונות את בננו שהשתולל וסירב ללכת. נדמה שידע את מה שאנחנו עוד לא ידענו. נדמה שבננו, שהוגדר כלא-שפוי, גילה לפתע שפיות יותר מכולנו.

עמדתי במחלקה, עיניי דומעות מהכאב וצורבות מאדי הליזול ומצחנת השתן, התבוננתי מסביב ולא האמנתי. עמדתי בתחילתו של מסדרון מאיים שהמרצפות בו התרוממו מהזנחה של שנים, כשלפתע מקק גדול מכוער, כאילו בן בית הוא, חצה את המסדרון.

מרצפות התרוממו לאחר הזנחה של שנים. ארכיון (צילום: גדי דגון)

חדר ללא תמונה וללא פרח

נכנסנו לחדר שמעכשיו יהיה הבית השני של ילדנו. חדר עם קירות ערומים, צבע מתקלף חושף שכבת טיח, מרצפות שבורות, כיור מזוהם בפינת החדר ומיטת ברזל ערומה עם רגליים חלודות. חיפשנו היכן לשים את חפציו של בננו, את הדובי שאהב כל כך, אך בחדר הקר והמנוכר לא מצאנו מדף או שידה, ונאלצנו לקחת איתנו את הדובי הקטן שהיה הקשר היחיד שלו לעולמנו. חדר ללא תמונה וללא פרח, ללא קישוט. גרוע יותר מחדר בבית סוהר.

ניסינו להישאר עם בננו, אך הרופאים שטיפלו בו בחמלה ובאהבה יחד עם הצוות הסיעודי ביקשו, דרשו, שנניח לבננו להישאר ונלך הביתה. חיבקתי את בני. הוא אחז בי בחוזקה כאילו מתחנן שלא אפקיר אותו, כאילו הבין את מה שאני עדיין סירבתי להבין, שהבאנו את היקר לנו מכול, דווקא כשהוא זקוק להגנה, לכלא שבן אנוש לא יכול לשרוד בו. בדרך התבוננתי בשירותים חסרי הדלת ובמקלחת שנמצאת בקצה המסדרון. המקלחת מוסתרת בווילון ישן, קרוע. בני, שכל כך אוהב להתקלח, יצטרך לחשוף את גופו לעיני כול.

חדר קר ומנוכר, בלי מדף או שידה. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)

הזנחה בכל פינה. מקלחת באברבנאל. ארכיון (צילום: קובי קואנקס)

הסתכלתי סביב. חדר אוכל מוזנח עם שולחן שבור. ראיתי חדר שעל דלתו כתוב כיתת לימוד. פתחתי את הדלת ונדהמתי לראות חדר ריק, ללא שולחן, ללא כיסא, ללא ספר. הייתכן שזו כיתת לימוד? סירבתי להאמין. כאן המקום שאשאיר את בני? דווקא החולה, הזקוק, הפצוע כל כך שזקוק לחום, לחמלה, לאהבה - נכלא בכלא בלתי נתפש. התבוננתי בעיני הצוות. הבנתי שהם יודעים מה עובר עלינו אבל אינם יכולים לעזור לנו.

יצאנו. דלת הברזל נסגרה אחרינו ברעש, רעש ששמעתי רק פעם בחיי בלבנון. ואני עומד בחצר בית החולים פצוע ומדמם, ומנסה בסערת הרגשות להבין איך נטשתי את בני, ואולי איך המדינה שלי כשאני צריך אותה, נטשה אותו. מנסה להבין ולא מבין, אבל יודע שמה שלא קרה במלחמה עם האויב קרה עכשיו. הפכתי לחי-מת.

כל דמיון בין המציאות לטור הזה איננו מקרי. תיקון טעות: המאושפז בן 12 ולא בן 7 כפי שנכתב במקור. עמכם הסליחה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il