מדוע פסולת הבנייה ממשיכה לזהם את הטבע?

תעשיית הבנייה היא צרכן גדול של משאבי טבע ואנרגיה, וכן אחראית לייצור כמות עצומה של פסולת בנייה הנוצרת בתהליכי הבנייה וההריסה. בישראל מוערכות כמויות פסולת הבנייה בכ-7 מיליון טון בכל שנה.

• הצעת חוק נגד השלכה פיראטית של פסולת בניין
• לאן נעלמות מכולות הפסולת אחרי שעמדו ברחוב?
• המינהל מחייב למחזר? לא בשכונה החדשה בלוד
  

המודעות להשפעות הסביבתיות של פסולת הבניין גוברת בשנים האחרונות, במיוחד במדינות המפותחות: פסולת הפזורה בשטחים פתוחים היא מפגע אסתטי ועלולה לגרום לזיהום של מי התהום והקרקע באזור.

גם הטמנת פסולת בניין איננה פתרון מוצלח, כיוון שפסולת זו תופסת נפח רב משטח המטמנות. בארה"ב ובאירופה לדוגמה, פסולת זו תופסת כשליש וכרבע (בהתאמה) מנפח הפסולת במטמנות (100 מיליון טון ו-450 מיליון טון, בהתאמה). נוסף על כך,החציבה המבוצעת כדי לספק חומרי גלם לתעשייה, פוצעת את הנוף ופוגעת במערכת האקולוגית.

פסולת בנייה. "מכת מדינה"(צילום: הרצל יוסף)

רק 20% מהפסולת - ממוחזר

ניתן למחזר פסולת בניין, בעיקר על ידי שימוש בחומרים הנוצרים מהבנייה ומההריסה כתחליף לחול ולאגרגטים המצויים בבטון. התהליך מתחיל במיון הפסולת ובהוצאת פאזת המתכת ממנה, ולאחר מכן ממוינת הפסולת לפי גודל גרגר.

השיטה הנפוצה למיון גודל הגרגר היא "שיטת המיון היבש" המשתמשת, בצורות שונות, בזרמי אוויר בלחץ קבוע להפרדת גדלי הגרגר השונים. לאחר המיון היבש נטחן החומר במכבש או במגרסה מספר פעמים ולבסוף עובר מיון סופי לפי גודל (גס, בינוני ודק). החומר הגס ובעל הצפיפות הגבוהה מתאים לשימוש חוזר למילוי בטון, בעוד שהחומר בעל הגרגרים הדקים יכול לשמש מצע לכבישים או תוסף מינרלי לחומרי קומפוסט.

מִחזור פסולת בניין בישראל נמצא עדיין בחיתוליו הן מבחינת התחיקה והתקנות הן מבחינת הטכנולוגיה. החלטת ממשלה מה-9 בפברואר 2003 (מספר 2927) קבעה כי העוסקים בפרויקטים של בנייה, ואין זה משנה אם מדובר בבנייה או בהריסה, מחויבים למחזר לפחות 50% מהפסולת המצטברת בפרויקט. נוסף על כך, משרדי הממשלה השונים יפעלו לפיתוח השימוש בפסולת בניין ממוחזרת בפרויקטים ציבוריים של בנייה ותשתית ויחייבו שימוש כזה.

אולם המציאות בשטח שונה. החלטת הממשלה איננה מיושמת כראוי, ורק 20% מפסולת הבניין מוצאת דרכה לאתרי פסולת חוקיים. שאר הפסולת מושלכת ברחבי הארץ בשטחים פתוחים ובאתרים לא מסודרים.

מיחזור פסולת בניין במדינות אירופה

לצפיה בטבלא בגודל מלא

תקן ללא תמריצים

בשנת 2005 הוציא מכון התקנים הישראלי את התקן לבנייה ירוקה (ת"י 5281). מטרת התקן היא הפחתת ההשפעות השליליות של תהליך הבנייה על הסביבה. בשנת 2011 שודרג התקן כדי שיתאים יותר לצורכי שוק הבנייה.

עמידה בתקן מחייבת שימוש בחומרי בנייה ממוחזרים ואמורה להביא לצמצום 70% מכמות הפסולת שנוצרת בבניית בניין חדש. בפועל, למרות המאמצים לאמץ את התקנות האירופיות, לא קיימים בארץ תמריצים מספקים לשימוש בבנייה ירוקה, ומספר הבניינים העומדים בתקן נמוך מאוד.

מפגרים אחרי העולם

כמו בתחומי סביבה רבים, גם בנושא זה ישראל מפגרת במקצת אחר הנעשה בעולם. באיחוד האירופי למשל, מתייחסים לפסולת הבניין כאחת הבעיות הסביבתיות המצריכה טיפול דחוף.

אחת המטרות שהאיחוד האירופי הציב למדינותיו היא מִחזור של 70% מפסולת הבנייה עד שנת 2020 . על פי הנחיה מחייבת זו יש להבטיח שימוש חוזר או מִחזור של תוצרי הבנייה וההריסה וכן שימוש בחומרי גלם ידידותיים לסביבה ובחומרי גלם ממוחזרים בעבודות הבנייה.

מספר מדינות, בייחוד הולנד, דנמרק ובלגיה, חוקקו חוקים כדי לשפר את הטיפול בפסולת. מדינות אלו השיגו רמות גבוהות של מִחזור והוכיחו כי ישנו פוטנציאל גדול למִחזור פסולת בנייה. המודל ההולנדי לטיפול בפסולת בנייה, שעיקרו מתן תמריצים כספיים למשתמשים בחומרי בניין ממוחזרים, נחשב מוצלח ביותר.

לעומת זאת, במדינות רבות, כולל ישראל, מִחזור פסולת בנייה נמצא עדיין בשלבים התחלתיים, ובמקרים רבים התחלת הטיפול בפסולת הבנייה עומדת מול קשיים של חוסר מודעות, חוסר אכיפה, קשיים בהקמת מערכי מִחזור, קשיים בהפרדת פסולת הטרוגנית וקושי כלכלי לקבלנים, שכן עלות חול ואגרגטים טבעיים עדיין זולה מאלו הממוחזרים.

לאור זאת, יש להניע את תעשיית הבנייה לכיוון פיתוח בר-קיימא, באמצעות עידוד השימוש בחומרים ממוחזרים להפקת חומרי בנייה. ההנעה תיעשה, כמו במרבית ענפי המִחזור, בעזרת שינוי חוקתי ורגולטורי ותוך שימוש בתמריצים כספיים.

נמרוד לנגה הוא מאיזיטופ - אקולוגיה וטיהור קרקעות מזוהמות בע"מ 

הכתבה התפרסמה בגיליון האחרון של "אקולוגיה וסביבה " – כתב עת למדע ולמדיניות הסביבה