ירדו עליכם במשרד? למדו מהניסיון של משה רבנו
למה כל כך קשה לנו להגיב כשדמות בכירה מתגרה בנו ליד כולם, ואיך נוכל להדוף את המהלומה המפתיעה, ולא לתת לה לערער את ביטחוננו? אצל משה במדבר זה הסתיים בחוויה רגשית קשה והתפרצות אלימה. פרשת שבוע כלכלית
בתפר שבין פרשת בלק לפרשת פנחס מתוארת חוויה רגשית קשה ובכי שעובר העם, כשאיש ציבור בכיר מתגרה במשה ליד כולם. ננסה להבין מה קורה לנו כשמתגרים בנו מדוע קשה לנו להגיב, ואיך אפשר להגיב כשסיטואציה דומה מתרחשת במקום העבודה.
- לטורים נוספים במדור פרשת שבוע כלכלית
בפועל בפרשה ההתגרות מגיעה אחרי שמשה ואלוהים אוסרים על העם להתרועע עם נשים נוכריות ומנסים לאכוף את החוק ולפתע: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד. וירא פנחס, ויקום מתוך העדה וייקח רומח בידו...וידקור את שניהם". (במדבר כה' ו-ז). בהמשך מספרים לנו שלא מדובר בסתם אדם אלא בזמרי שהיה נשיא שבט שמעון, ובמדיינית סלבריטאית - בתו של נשיא מדיין.
המדרש מרחיב את הסיטואציה ומקשר אותה לפרט אישי מחייו של משה - היות אישתו מדיינית. משה אמנם הכיר את אשתו לפני מעמד הר סיני, אבל העובדות פחות חשובות כשמדובר בהתגרות. על פי המדרש מגיע זמרי עם המדיינית ושואל את משה:
"...אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה?
אמר לו: אסורה היא לך!
אמר לו זמרי: ואותה שלקחת מדיינית היא!
מיד, ניתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה, דכתיב: (במדבר כה) והמה בוכים. " (מדרש רבה כ כד)
מה קורה לעם?
ברור שתגובת הבכי של העם נובעת מהיאלמותו וקיפאונו של משה. העם כקבוצה שואב חלק מביטחונו העצמי (לאו דווקא באופן רציונאלי) מנוכחותו של המנהיג. וכשהמנהיג שותק ונעלם, עלול הדבר לגרום לעם להיות מוצף בחרדה שמובילה לבכי. במקרה של משה, החרדה כבר קיימת מעצם הידיעה שמשה עומד לסיים את תפקידו בכל רגע ולכן הבכי מצטרף לחשש גדול יותר של הכניסה לארץ והתמודדות בקרב ללא נוכחות של מנהיג.
על רקע זה אפשר להבין צד אחד בפרץ האלימות של פנחס. כשלאורך זמן אין מנהיג, מישהו ינסה למלא את החלל בעצמו כמו אח גדול שמתייצב להגן על אחיו הקטנים אחרי שהבין שהוריו לא בקו הבריאות. הצד השני קשור לגודל הזעם שמצטבר כשסופגים לאורך זמן מבלי להגיב.
מה קורה למשה?
משה מתואר כמי שסופג מהלומה, מאבד אנרגיה וקופא על שמריו. מדוע לא מצליח משה להתעלם? הרי בשנתו המאה ועשרים משה אמור להיות למוד קרבות. וכאן אנו מגיעים למאפיינים שגורמים להתגרות להיות נשק כל כך אפקטיבי.
גורם אחד שמקשה הוא גורם ההפתעה. חלק קטן מהאנשים מסתובב קבוע עם "שריון" אבל רובנו זקוקים לזמן של התארגנות וכדי לבנות מרחק רגשי - וכך ברגעים הראשונים הסיכוי לספוג את הדקירה עולה. הדבר נכון עוד יותר כשמדובר בדקירה מצד אדם שאנו רגילים לעבוד עימו צמוד, כמו שמן הסתם היה הקשר בין משה לבין זמרי שהיה אחד משנים עשר נשיאי השבטים. הקשר ביניהם הצריך כנראה פגישות תכופות ויחסי קירבה, שבהם אנחנו בדרגת כוננות נמוכה במיוחד.
סיבה נוספת שהתגרות יכולה להיות נשק אפקטיבי היא העובדה שהחלק המר והמכוער עטוף בשכבה מתקתקה. במקרים רבים תהיה העטיפה בנויה מבדיחה מצחיקה עד דמעות, לעיתים העטיפה תהיה מחמאה שתמיד השתוקקנו לקבל, לו רק הגיעה בלי תוספות. במקרה שלפנינו דאג זמרי לצוד את עיני משה והעם בעזרת קירוב פיזי של המדיינית החיננית, לציבור ששהה במדבר ארבעים שנה בלי חיבור לכבלים.
פרמטר נוסף הוא העובדה שמנהיגים במודע או שלא מושפעים מעוצמת התמיכה שהם חווים בפועל מתומכיהם. כך, עצם העובדה שהעם פרץ בבכי החליש את משה למרות שהבכי של העם הוא בעצם פונקציה של עוצמת המנהיג.
וכאן אנו מגיעים לאחד הפרמטרים הדומיננטיים ביותר. לאחר מספר רגעי שיתוק בודדים המנהיג שחווה התגרות מפרובוקטור שבחן את הגבולות שלו או טייל בטריטוריה שלו, נבהל מקיפאונו, ושופט את תיפקודו ברגעים הראשונים באופן ביקורתי. פעמים רבות הוא מקטלג את עצמו כחלש, מה שמגביר חרדה, מוריד אנרגיה ומעצים את הפאסיביות. הנבואה מתחילה להתגשם.
איך מתמודדים?
וכאן מצוי הפיתרון. הדבר הכי חשוב לזכור כשמישהו מנסה להתגרות בנו ולרדת עלינו הוא לזכור, שהעובדה שבקרב הבלימה הראשון הפסדנו וחווינו כאב או פגיעה או קיפאון - לא מעידה על יחסי הכוחות. ולא על חולשה אישית. רוב בני האדם כאלה, מופתעים ופגועים ברגע הראשון אחרי שמתגרים בנו או "יורדים עלינו" במפתיע. אפילו משה. בהקשר זה כמו בהיחלצות מאיבוד שליטה או בהיחלצות ממערבולת, התחושה הראשונית מטעה, את כולם.
באותה מידה גם צפוי שהאנשים שמדווחים אלינו ישירות ומצפים למנהיגותינו יחוו חרדה, וימצאו את הנתיב לתיעול רגשותיהם ברגעים הראשונים. לכן, גם בכי העם אינו פרמטר לרמת המנהיגות שלנו וגם לא לרמת התמיכה בה נזכה לכשהמשבר ייגמר.
מה שיקבע אם הניסיון לרדת עלינו ולהתגרות בנו יימשך או לא, תלוי בשלשה גורמים עיקריים לפחות.
הראשון קשור לתפיסה נכונה של הסיטואציה. יחסי הכוחות הרבה יותר שוויוניים ממה שנראה. עלינו להיזכר בכוח שלנו ולהירגע. בין היתר כדאי שנבין שלמרות שאקט ההתגרות לא נעים, הוא לא מעיד בהכרח על כוח עודף של המתגרה אלא דווקא על דפוסי המגננה / מתקפה שלו כשהוא נכנס ללחץ.
השני תלוי ביכולת שלנו להפסיק להשביע את תיאבון המתגרה. ההתגרות נמשכת רק אם היא מקבלת חיזוק חיובי בדמות שדר רגשי של פגיעה או כעס על משהו שנאמר. מאחר שקשה לזייף, עלינו ללמוד להתרחק רגשית, בידיעה שההצלחה תהיה חלקית. לפעמים משפט מסויים ייגע, ויפגע מבלי שהספקנו להדוף אותו.
השלישי קשור למוכנות שלנו להפסיק להתאמץ לשמר יחסי עבודה חמים עם אותו מתגרה בזמן שהוא פולט קור, ומתנהג בגסות. הוא חייב להבין שיש לו גם מה להפסיד.
כך במקרה של התגרות אפשר לעדכן את הביטוי ולכתוב: "אם אין אני לי, יצאתי לרגע ומיד אשוב".
הכותב הוא יועץ אסטרטגי לבכירים שמתמחה בפתרון דילמות ניהוליות, סוגיות קריירה וסיטואציות בין אישיות מורכבות gil@hoizman.com
לפנייה לכתב/ת 
