דרך השלום וגשר ההלכה: לפנאטים אין חוש הומור

מתנה עם מוסר השכל

כאמור, הפרשה נפתחת בדברי שבח לפנחס שקנא לאלוהים. בצמוד לתשבחות מצוינת המתנה המיוחדת בה מזכה אלוהים את פנחס. אני חושבת שזו מתנה חתרנית: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס... הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, י'-י"ב).

איש השנה בספרות התלמוד

לשמחתי, יש לא מעט דמויות תלמודיות שאותן הייתי שמחה להכתיר בתואר "מורי ורבותי". הרבה דמויות שהייתי רוצה לפגוש, ואולי אף לזכות לכמה רגעים להתיישב בסוף שמונה שורות של בית מדרשם וללמוד.

רבי שמעון בן חלפתא ופנחס

נדמה לי שגם שמעון בן חלפתא לא התלהב מהקנאות של פנחס, אך כדרכו החכמה והמאופקת (ובניגוד לדרכי הישירה והבוטה משהו), הוא חותר תחת קנאותו של פנחס כאשר הוא מעמיק בתיאור מתנת השלום. המדרש שלפנינו עוסק במעלת השלום ודורש, איך לא, את מתנת השלום לה זכה פנחס:

העוז הוא הכוח של השלום

הנה כי כן, כלים רבים יכולים להציע טוב וברכה, אבל רק כלי אחד גדול דיו להכיל את כל הברכות כולן, וכלי זה הוא השלום. מהו לפי רבי שמעון בן חלפתא, ה"עוז" המוזכר בתחילת הפסוק? לשיטתו, כך נדמה לי, לא מדובר בחוסן צבאי או בכוח פיזי שתפקידו להגן על השלום. העוז הוא הכוח של השלום עצמו. העוז הוא החוסן שמצוי במהות השלום. העוז הוא היכולת של השלום להכיל בתוכו את כל הברכות כולן, מבלי לקרוס או להתפקע.

שלום והומור

לקנאים אין חוש הומור. אנשים קנאים הם כל כך משימתיים, ובעיקר כל כך מאמינים באמת של עצמם, שאין להם כל יכולת להתבוננות ביקורתית על החיים, ובהיעדר ביקורת עצמית – אין הומור עצמי, ומי שאין לו הומור עצמי, אין לו הומר כלל.

לבנות פרוטזה לתרנגולת

הנה סיפור על איש הלכה מלא ביקורת עצמית והומור, שבנה פרוטזה לתרנגולת (בבלי, חולין דף נז עמוד ב): "שמוטת ירך בעוף - טרפה, ותרנגולת הייתה לו לרבי שמעון בן חלפתא שנשמטה ירך שלה, ועשו לה שפופרת של קנה – וחייתה".

אז זה לא סיפור לצמחונים

שהרי רבי שמעון בן חלפתא לא פתח מרפאה וטרינרית, ולא דאג לשלומה של התרנגולת. בניית הפרוטזה נועדה להכשיר את התרנגולת לשחיטה.

ובכל זאת: שמחת חיים, הומור וביקורת עצמית

הרבה פעמים, המון פעמים, ההלכה מדברת על עולם החומר, אבל לא מתחייבת למציאות קונקרטית. הלכות נידה, למשל, מתייחסות לדם המחזור - ובכל זאת מנותקות במידה רבה מהריאליה של המחזור החודשי. או קחו למשל את איסור אכילת הדם: הלכות הכשרת הכבד מתמודדות עם האיסור הזה, אבל גם מנותקות מהמציאות של הדם והכבד, שכן צליית הכבד לא באמת מוציאה ממנו את הדם, וכך גם לגבי הכשרת בשר במלח. ויש עוד ועוד דוגמאות.

ולכן רבי שמעון בן חלפתא הוא איש של שלום

כי הוא יודע להבחין בין אמת, לבין משחקים על האמת (גם כשהם משחקים רציניים ומחייבים).

ובבית המדרש של הטוקבקים

יקיריי, כל כך הרבה דיונים על כתובת בלעם ועל היסטוריה ואמונה. תודה. ספקן – טוב שאתה כאן. ובנצי – ברוך השב.

שימחתם אותי גם בדיוני המקקים ומלחמת ההישרדות שלהם ושלנו. אני מקווה שהתרנגולת המדדה היא תגובה תלמודית הולמת למקקי המיקרוגל של מים שקטים.