"עניין של זמן": כשההווה חמוץ, העבר מתוק

שידורי טלוויזיה לא מתקיימים בחלל ריק. במוצאי שבת, בעת שההיצע בערוצים הגדולים היה: כדורסל בממלכתית, גיא פינס בערוץ 10 ו"עניין של זמן" בערוץ 2, אדם שזהותו טרם היתה ידועה הצית את עצמו בצעדת המחאה בתל אביב. הערוצים לא טרחו אפילו להעלות כתובית בשולי המסך.

כוכבי "עניין של זמן". השידור לא הופסק (צילום: ינאי יחיאל)

הם לא היו טורחים גם אם היה מדובר ברצח במשפחה, בנערים שדקרו או נדקרו למוות. ההחלטה אם להעלות כתובית או לא מעוגנת יפה בנהלים: אירוע רב נפגעים בעל חשיבות לאומית - כן. דברים אחרים יכולים לחכות לחדשות חצות, ובינתיים, למה שלא נהנה קצת. החיים קצרים.

"עניין של זמן" גרסת 2012, היא בהחלט ייצוג נאות של ההחלטה ליהנות, כי הכל בידור והחיים באמת קצרים. גיבוריה לא הבינו את זה כשהיו תלמידי תיכון על המסכים, בסדרת בית-הספר הטובה ביותר שנעשתה כאן אי פעם ושלא היו בה ערפדים או כוחות על, רק בני נוער שמתלבטים בסוגיות שמעסיקות בני נוער ועושים את זה בחן לא מבוטל.

למה להוריד אותם מהבוידעם כשהם בני ארבעים ולעשות מין סדרת כאילו-המשך אבל בעצם לא בדיוק? כי צריך ליהנות, ואם יש מקדם הנאה משותף לישראלים רבים מאד הרי הוא נטייתם לשכשך באמבט חמים ונעים של נוסטלגיה. נוסטלגיה היא געגוע מתוק ומתעתע, מפני שהימים, האירועים, האנשים והמעשים אליהם אנחנו מתגעגעים לא באמת היו ורדרדים ונחמדים עד אין קץ בזמן אמת, ויסלחו לי המשוכנעים, גם "עניין של זמן" לא היתה סדרה מופתית.

שרון התחתנה ויש לה שלושה ילדים. "עניין של זמן" (צילום: ינאי יחיאל)

היא פשוט שודרה בערוץ הממלכתי האחד, והיא מסמנת חצי דור של צופים בסימון של חוויה בידורית משותפת: ככל הנראה, זה הספיק ל"טדי הפקות" כדי ליצור סוג של המשך, ולרונית וייס-ברקוביץ' ("מרחק נגיעה") שהיתה התסריטאית הראשית של המקור וגם של פרקים בסדרת ההמשך "20 פלוס", כדי להשקיע בפיתוח דמויות מן העבר הרחוק של הצופים וגם לעשותם נגישות למי שלא צפו אז.

דנה (דנה ברגר) עידו (מוש בן בסט) שרון (שרון חזיז), וויצמן (שי קפון), גלי (אסתי ירושלמי) - מה עשו להם החיים ומה הם עשו לעצמם מאז שנפרדתם מהם לפני שנות דור? אין דרך טובה יותר לברר את הכל בפרק אקספוזיציה אלא באמצעות פגישת מחזור, נראטיב עם צפיה מובטחת, מוכר לכולם ומפיק מרוב הצופים את אותן תחושות ממש: איך הזדקנתי או לא, מה יגידו עלי החבר'ה, איך אני נמדד בהישגי וכשלונותי מול מי שהיו קבוצת השווים שלי.

"עניין של זמן". גלי, עידו ודנה. מה עשו להם החיים? (צילום: ינאי יחיאל)

הפרק הראשון נע איפוא בין הצורך להציג את הדמויות באופן משכנע, עם או בלי חיבור אמין לעברן, לבין הצורך לשלב עלילות סביב הסיבה שלשמה התכנסנו. לו הייתי עמיקם לוי, בתפקידו אז והיום כמורה נרגן להיסטוריה, ודאי שהייתי מסמנת "וי" גדול על התסריט.

מרקוביץ' מכור לבורסה וחולם לקנות יאכטה. וייצמן חושב שצריך ליהנות עכשיו. דנה תפסה מליונר-מאפיונר עם חיבה מוזרה לטווס ששמו ארקדי. שרון הפכה לאמא מתוסכלת למחצה במשרה מלאה, אבל כפיצוי היא מצויידת בבעל מעריץ (יואב צפיר). אלה ואחרים עתידים להסתבך זה עם זה בבגידות ושקרים, גילויים מרעשים של סודות מן העבר, עלילות אפלות שנרמזות כבר בפרק הראשון ומה לא: בקיצור, טלנובלה. אינטליגנטית למדי, אבל עדיין טלנובלה. כזו שסובלת בפרק הראשון ממשחק מהוסס של כל הדמויות למעט ירון (תומר שרון) שיורה את הטקסטים הפסבדו-אקדמיים הלוחמניים שהושמו בפיו בטבעיות מרשימה.

להישאר מולם גם בשבוע הבא? למה לא: עדיף לשכשך בנוסטלגיה בסביבת המזגן כשבחוץ יש עולם חם מדי, לח מדי ומאיים מדי. עדיף להירדם כך, במחשבה על גיבורי "עניין של זמן" ועל מי שהצופים היו כשהיו צעירים ומבטיחים כל כך. זה בדיוק מה שטלוויזיה מסחרית רוצה שתעשו. "עניין של זמן", פיפי ולישון - ולעזאזל המציאות הבוערת. היא הרי תהיה כאן גם מחר.