לא סמל, אדם. המקרה של משה סילמן

משה סילמן נאבק על חייו, ובעולם שמחוץ ליחידה לטיפול נמרץ כבר מתנהל על גבו מאבק ביו תומכי המחאה לבין מתנגדיה: אלה אומרים - העובדה שאדם הצית את עצמו בעיבורה של עיר היא סמל למצב אליו מגיעים אזרחים נואשים בישראל בהיעדר רשת ביטחון חברתית. מנגד אומרים אנשים לא מעטים: משה סילמן הוא בסך הכל מקרה פרטי של הסתבכות כלכלית וייאוש אישי. תמיד היו כאלה, תמיד יהיו. לא עניין למחאות, ודאי לא סמל.

וכרגיל, אי אפשר להסכים על שום דבר. וכרגיל, השיח קוטבי, מפלג, צובע את מציאות החיים המורכבת של אזרחים במדינה - בכל מדינה, לא רק בזו שלנו - בשחור ולבן, בבעד ובנגד, בטונים בוטים וקשים משני צדדים המבוצרים עמוק בעמדותיהם, וכבר אינם יודעים נגד מי מכוונות היריות המילוליות שלהם. אפילו על הייאוש אי אפשר להסכים כאן, ודאי לא על הדרך הארוכה והמסובכת המובילה ממנו אל חיים הוגנים לכל אדם באשר הוא אדם, באשר הוא אזרח, באשר הוא סתם מי שנברא בצלם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גם אתם יכולים להיות משה סילמן / ישי מישור

משה לדור - טבע של אג'נדה / יוסי גולדשטיין

היכולת לטפל בפרט נשחקה. משה סילמן עם מפגינים (צילום: סמדר ברקוביץ')

שנים ארוכות מדי חיינו בעולם שחור ולבן, ואפילו היכולת לראות את מגוון האפורים השתבשה בשיח הקולקטיבי בישראל. בין שתי גדות לירדן לבין הכיבוש משחית, בין כל החרדים והערבים לצבא לבין גוועלד. בין "הכלכלה פורחת" לבין "המצוקה צומחת".

כאשר מתרחש מעשה קיצוני כשל משה סילמן, שהלוואי שיחלים ובמהרה, הקיטוב המחשבתי משרת רק את מי שמרוצה לגמרי מהשיטה הקיימת, רק את מי שרוצה שהיא תישאר על כנה, והוא יישאר על כנו כמי שמפעיל את השיטה: לא בכדי קרא ראש הממשלה למעשהו של סילמן "טרגדיה אישית" מבלי להתייחס כלל להיבט הציבורי של המעשה ולהיותו פעיל מחאה ותומך מחאה. לא בכדי הורה לשריו לטפל בו יפה עכשיו, אבל רק בו: לא בשאלה, כמה סילמנים יש בינינו, ולמה יש, ואיך אפשר לעשות שלא יהיו רבים.

תומכי המחאה - ואמתכם ביניהם - מאמינים שהם כבר חוללו שינוי תודעתי עמוק בנפש הקולקטיבית המקומית, אבל בכך הם טועים. השינוי האמיתי, אם יבוא, יהיה ביכולתם המקובצת של ציבורים גדולים לא לחשוב בשחור לבן. לא או, אלא גם וגם.

כולנו מקרים פרטיים

במקום שחושבים בו גם וגם, משה סילמן הוא מקרה פרטי של אדם שהסתבך, ורשת הבטחון החברתית שהייתה אמורה להחזיק אותו במרחק בטוח מנפילה לייאוש אכן קיימת. היא יכולה להתקיים בעתיד, בסוציאל דמוקרטיה אמיתית, בשיטה הפוליטית היחידה שמאמינה ב"גם וגם" ובאחריותה של המדינה למקרים פרטיים באשר הם בני אדם. משה סילמן חי בחברה שבה הזכאות לדיור ציבורי לא באמת קיימת, אלא רק במילים. אף אחד לא יודע לאן הלכו מאות מיליונים, אולי אפילו מיליארדים של שקלים שיועדו בתקציב (הקדוש כל כך שאסור לפרוץ את מסגרתו) לפתרון בעיות דיור של אנשים כמוהו, ויש אלפים כמוהו.

משה סילמן חי במדינה שבה כל השירותים שהיה זקוק להם, כל השירותים שהיה זכאי להם כאזרח וכאדם - בבריאות, ברווחה ובחמלה אנושית - קוצצו והופרטו, נרמסו וכמעט הועלמו לגמרי מחייהם של מי שזקוקים להם, או שלא נדע, יזדקקו להם בעתיד. הרי כולנו מקרים פרטיים.

ממשלת ישראל ותומכיה אינם מסוגלים להודות במורכבות האנושית הזאת: שהיא, הממשלה, אחראית גם למקרה הפרטי של משה סילמן. תומכי המחאה, בוערים כלהבה בזעם אזרחי מוצדק ככל שיהיה, אינם יכולים לראות היום כי למרות הכול קיים הבדל מהותי בין ישראל לבין מדינות בהן אנשים הציתו את עצמם כשנשללה מהם כל חירות, כל אופציה אחרת, כל סיכוי לשינוי.

ודווקא כאן, אם נתעקש מאוד, יש סיכוי - אם רק נדע לראות גם וגם, לא רק או-או.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il