עצמאי בשטח, שלא תצטרך טובות

באורח אירוני, בעוד מדינה שלמה מתפללת לשלומו של משה סילמן, משודר בטלווזיה תשדיר עולץ מטעם רשות המסים בכיכובו של יובל המבולבל. מה הקשר בין השניים? הציניקנים יקראו לזה ודאי הומור שחור. עוד אף אחד הרי לא מת מזה (עדיין).

רק תעלולי ליצנות מבלבלים יצליחו לכסות על המציאות הבלתי נסבלת של חיי העוסקים הזעירים בישראל, מציאות המביאה לקריסת עסקים ואפשר שהביאה גם לייאושו הגדול של משה סילמן. "המבולבל" מזכיר לנו בתשדיר מה קודם למה. קודם מקבלים משכורת ורק אחר כך משלמים עבורה את המסים. הגיוני, לא? לכן לפי התקנה החדשה של רשות המסים, עוסק זעיר לא יחויב עוד בתשלום מע"מ בטרם קיבל שכר. אך כיצד בכלל הגענו למצב שבו המדינה כופה תשלום מסים על עוסקים זעירים בכסף שלא קיים עדיין בחשבון הבנק?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לא סמל, אדם. המקרה של משה סילמן / אריאנה מלמד

גם אתם יכולים להיות משה סילמן / ישי מישור

במדינת הקומבינה גם חיי המסחר מתנהלים לפי שטיקים ותעלולים. בישראל נהוג היה שעצמאים ופרילנסרים (מעצבים, שחקנים, עיתונאים, יועצים וכו') מקבלים את שכרם בתום החודש שבו בוצעה עבודתם ועוד שלושים ימי עסקים ("שוטף+30"). לפיכך התשלום בגין העבודה בתוספת מע"מ הקדים כמעט תמיד את דיווח המס.

הפגנת הזדהות, אמש בירושלים(צילום: אוהד צויגנברג)

עם השנים המציא המוח היהודי הקודח דרכים עוקפות המאפשרות לדרוס, לעשוק ולנצל באכזריות עוסקים זעירים בדרכים מכובסות. מדובר לרוב בצעירים חלשים עדיין כלכלית, המצויים בתחילת דרכם המקצועית או במי שכל חטאם בכך שהחליטו לפתוח עסק עצמאי קטן במקום לרבוץ באוהלה של תורה ולסחוט את המדינה. כזה היה פעם כנראה משה סילמן. איש עובד, חרוץ ושמח בחלקו.

הלנת שכר "מכובסת" 

תחת נוהג "שוטף+30 ימי עסקים" השתרש בשני העשורים האחרונים נוהג מקומי מקורי, שאין לו אח ורע בעולם, ולפיו לחודש השוטף הוספו 60 ימי עסקים או 90 ימים ובחלק לא קטן של המקרים גם 120 ימים (!) ועוד חודש שוטף, מיום ביצוע העבודה. כמעט כל העוסקים הזעירים בענפים השונים אולצו להשלים עם המציאות הכפויה. מי שהתמרד נגד הלנת השכר ה"מכובסת" רשמית, מצא את עצמו מוחלף אחר כבוד בספק חדש, כנוע וצייתן יותר. הרי זו משמעותה של תחרות חופשית, לא כך?

כך מובאים בעלי עסקים חרוצים, נמרצים ואמינים לכדי חנק כלכלי שסופו קריסה איטית אך בטוחה. התגברות התחרותיות וההיצע הביאו את מוסר התשלומים בישראל לכדי חרפה מוחלטת. גם מדינת ישראל עצמה מעכבת תשלומים לספקים חודשים ארוכים, כמובן ב"אשמת" הבירוקרטיה. תביעות נגד הלנת שכר בסכומים קטנים יחסית הנידונות בבתי הדין לתביעות קטנות מסתיימות בלא קנסות של ממש או סנקציות מצדו של החייב ותיקי ההוצאה לפועל ממילא מעלים אבק. מנגד, איחור זניח בתשלומי דמי הביטוח הלאומי והמע"מ יגבה קנסות מרקיעי שחקים ובתוך זמן קצר.

גם למשה סילמן היה פעם חוב די זניח בביטוח הלאומי, אך מאז כידוע נשפך לא מעט נפט ברחוב קפלן. לו לפחות היו נהנים סילמן ויתר העוסקים הזעירים מסכומי העתק המשולמים לביטוח הלאומי לאורך כל שנות עבודתם. אך לא. גם פרומיל מזה לא ישרת אותם ביום צרה.

שנה חלפה מאז יצא שר התמ"ת בהכרזה דרמטית ולפיה תוקם בישראל קרן פיצויים לעצמאים שאיבדו את מקור הכנסתם. מאז נשלחה ההצעה להעלות אבק במרתפי האוצר, וברשות המסים הוחלט בצעד פופוליסטי לזרוק לעוסקים הזעירים "סוכריית" רעל הממסדת את מוסר התשלומים החזירי באמצעות דחיית תשלומי המע"מ.

עסקים קטנים הם נשמת אפה של כל כלכלה משגשגת. כל חברה המגלגלת היום מיליונים הייתה פעם עסק זעיר של איש אחד. לכן הענקת רשת ביטחון לעצמאיים ודאגה לחוסנם היא אינטרס לאומי. הסיפור הטרגי של משה סילמן צריך להזכיר למי ששכח כי עסקים זעירים אינם רק מצבור של עטינים המגירים מדי חודש עסיס מתוק לקופת המדינה. מאחורי כל עסק קטן עומד קודם כול בן אדם.

זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il