"סוף, והמשך": מכתב לאם שאינה

הטקסט שמניחה בפנינו אסתר אורנר ב"סוף, והמשך" (רסלינג) הוא טקסט ספרותי מעניין מאוד, משום שבמרכזו ניצב מעשה הכתיבה עצמו ולא "הסיפור", הטקסט ולא העלילה.

• "ויקטור ומאשה": הישרדות בגרסה הסובייטית
• "כל מה שעולה מתכנס ": אמבולנס למאה ה-20
• "עץ, בית, טקס": שלוש נובלות על אבדן
  

"סוף, והמשך" הוא מכתב ארוך; פנייה בכתב אל אם שנפטרה, אותה אם שאורנר שמה בפיה את המונולוג המרגש בספרה "אוטוביוגרפיה של שום אדם" (הספריה החדשה) כמעט בעל-כורחה, ודרכו תיארה קורותיה שלה עצמה. ב"סוף, והמשך" אשר נחשב לחלק השני בטרילוגיה לא מתוכננת (החלק השלישי לא תורגם לעברית), אורנר כותבת לאמה ומשוחחת עמה במהלך שנת האבל השנייה לפטירתה, נוגעת בעצבים חשופים, שואלת שאלות שלא העזה לשאול ומנסה להבין תוך כדי מדוע היא מבצעת את המהלך הזה, ולשם מה הוא דרוש לה.

"סוף והמשך". יצירה ולה מבעים רבים

אורנר כותבת בצרפתית והמתרגמת הקבועה של יצירותיה, אירית עקרבי, היטיבה להעביר גם בספר זה את הניסוחים הפשוטים, התמצות הלשוני והנימה האופיינית לאורנר. ככלל, אורנר היא סופרת שרצוי להכיר את מכלול יצירתה כדי להבין לעומק כל יצירה בנפרד, משום שיצירותיה הן כמו חרוזים במחרוזת: כל אחד עומד בפני עצמו, אך יחד הם יוצרים מבנה אחיד, שלם שלו מבעים רבים.

לפיכך, "סוף, והמשך" מעניין מבחינת ההקשרים שאורנר בונה עם "אוטוביוגרפיה של שום אדם" (אותו היא מזכירה שוב ושוב בספר ותוהה על משמעותו עבור אמה המנוחה), וגם מעניין מהצד הלשוני האסתטי שמניחה אורנר, ביחס לספרה "פיסות קטנות של פרוזה יומיומית" (נהר ספרים).

לאחרון אין דבר מבחינת תמטית עם "סוף, והמשך", אך בשני הטקסטים הללו אורנר שוברת את מבנה הסיפר, כאשר ב"פיסות קטנות של פרוזה יומיומית" היא ממשיכה במידה רבה את מסורת הכתיבה של הסיפור הקצרצר הצרפתי, ומרכיבה תמונת חיים אורבאנית באמצעות אסופה של פרגמנטים שעיקרם התבוננות במרקם האנושי והדומם של המרחב.

כך גם ב"סוף, והמשך" היא אינה מציגה סיפור עלילתי, והליניאריות היחידה בטקסט נתונה בטווח הזמן שקבעה לעצמה לכתיבת הפנייה לאמה: שנה שלמה. גם כאן ישנם פרגמנטים, אך הם קשורים זה לזה בשלשלאות של רגשות בלתי מפוענחים, בפיסות חיים מההווה, המאירות (או שיש בהן את הפוטנציאל להאיר) את העבר, ובפרט - את היחסים המורכבים בין האם והבת.

מלפפונים כבושים וזיכרון

היא תוהה על תהליך הכתיבה, על משמעותו ועל האופן בו האם השפיעה עליה כאישה כותבת. זהו טקסט המקופל בתוך עצמו. טקסט שמעביר את התחושה שנכתב בזמן שאנו קוראים אותו, משום שהכותבת תוהה אודותיו ללא הרף ומציינת את הכתיבה בעת התממשותה. כך האבל הפרטי של אורנר וההתמודדות עמו הופך לטקסט שקורא תיגר על היותו טקסט שמתפרק ונוצר שוב ושוב.

"לרצות לחקות אותך, זה לא להנציח אותך. נכון יותר לומר שזהו מחסום בפני השכחה. אתמול הכנתי מלפפונים כבושים. לראשונה בחיי לא הכנתי אותם לפי המתכון שלך, זה ששלחת לי באחד מאותם מכתבים שהיית מסיימת במילים 'כך מקובל'. (...) ובכל זאת היית נוכחת לידי. ואולי זו דרך לשמר את הזיכרון, כי אחרי הכל, הבישול והמתכונים הופכים אותנו ל'מעבירות מסורת'. (...) הבוקר תכננתי ללכת לברכה. דחיתי ליום אחר. ואני לא יודעת למה פרטי היומיום הקטנים האלה שסיפרתי כעת מעציבים אותי כל כך". והנה, כמעט מבלי שנרגיש, שלובים בקטע קצר זה האבל הפרטי וההתמודדות עם הזיכרון והשכחה יחד עם פרטי יומיום "קטנים... ומעציבים". זהו אינו מכתב פרידה מלא פאתוס.

לא מדובר על חשבון נפש מוצהר או "חיסול חשבונות", כי אם על טקסט שכרוכים בו ללא הפרד רגשות מורכבים ופרטים בנאליים, ההווה והעבר, היחד והלחוד. הקרבה בין המוות האופף את השורה הראשונה למלפפונים הכבושים (המעוררים את הקשר הבין-דורי), היא מפתיעה ומערערת. וכך עושה אורנר לאורך כל הספר. היא בונה חיבורים מפתיעים, ואינה מסננת דבר. מה שמונע מהטקסט להיות בליל של פטפוטים חסרי עניין, שיש להם ערך רק לאדם הכותב אותם, הוא האופן בו אורנר מנתבת בזהירות בין הפערים ומטעינה את הסיטואציות הפרטיות והסתמיות, לכאורה, ברגש שמאיים להתפקע בכל רגע, אך נותר מדוד ובלתי מפוענח עד הסוף.

אורנר כותבת לאמה המתה, ועל אף שזהו מונולוג היא למעשה כותבת טקסט

דיאלוגי משום שקולה של האם משתבר בכתיבתה שלה. הכותבת מתייחסת לתגובות האפשריות של אמה - למשל, "אני יודעת, גיטלה, אני נוטה להתפלמסות הבוקר(...) את ודאי אומרת לעצמך שאני לא מפסיקה לדבר איתך על עניינים עגומים" - ומנהלת עמה שיח על אף שברור כי הוא אינו יכול להתקיים. אולם עובדה זו אינה מרתיעה את הכותבת, אשר פונה למנוחה כאילו היתה מולה: "שכחתי להזכיר שתי עצות נוספות שלך", כאשר מתוקף כפל הפנים של הסיטואציה - המודעות לכך שהיא אינה משוחחת עם אמה, מצד אחד, וסגנון הפניה הישיר, המתחשב והמגיב מצד שני - הטקסט צובר כוח.

"סוף, והמשך" מציע כבר בכותרתו בחינה מחודשת בטקסט ובזמן. הסוף במקרה זה הוא רב-פנים: סוף חייה של האם, סוף שנת האבל הראשונה, סוף השתיקה. ואילו ההמשך הוא הנקודה בה מתחילה הכתיבה. אך היא אינה מהווה בהכרח המשך של החיים מעצם התממשותה, אלא גם המשך של הסוף. כאשר המֵשך מתארך עוד ועוד, והיחסים המורכבים בין המוות והחיים, הזיכרון והשכחה, השתיקה והכתיבה עומדים בבסיס הטקסט ומניעים אותו עד לנקודה בה הכותבת סימנה לעצמה את קו הסיום (לעת עתה, לפחות). התיחום הזה משרת היטב את אורנר, משום שהוא מאפשר לה להשתמש רק במה שהספיקה לכתוב.

לכל השאר אין מקום בטקסט הזה. וממש כפי שחיי אדם תחומים בזמן, כך מציגה אורנר גם את הכתיבה. נדמה כי עצם הכתיבה מהווה ערעור מסוים על התחימה את האם במרחב וזמן של חיים ומוות, ואורנר מותירה אותנו עם שאלות גדולות - האם אנו ממשיכים לחיות באמצעות הכתיבה? האם לטקסט באמת יש סוף גם כאשר אנו מגדירים אותו בזמן מסוים? השזירה המופלאה של החיים והכתיבה הופכת את "סוף, והמשך" לטקסט מרתק ונדבך חשוב ביצירתה כולה.

"סוף והמשך", מאת אסתר אורנר. תרגום: אירית עקרבי. הוצאת רסלינג. אחרית דבר: עדי שורק. 124 עמ'.