"השפעה": ג'יין אוסטן נצחית ומנצחת

יצירה ספרותית נצחית אינה רק כזאת ששורדת את "מבחן הזמן", שעודנה רלוונטית ועזת מבע גם לאחר מאות שנים, אלא יצירה שיכולה להאיר פינות חשוכות במציאות העכשווית ובספרות העכשווית. "השפעה", אחת משתי היצירות האחרונות שכתבה ג'יין אוסטן, ושפורסמה לאחר מותה היא יצירה כזאת. בעבר תורגם הספר לעברית בשם "הטיית לב", וכעת הוא רואה אור בתרגומה המעולה והיפה עד מאוד של מיכל אלפון (הוצאת כתר).

• קלאסיקות נוספות בערוץ הספרים :
• "מיכאל סטרוגוב": נוסטלגיה לוחמנית  
• אומללות נשגבת : "עלובי החיים" בתרגום חדש
• "רישום של העבר": וירג'יניה וולף למעמיקים  
  

לא בכדי אוסטן עדיין נתפסת כגדולת הסופרות אי-פעם, וסיפורה הביוגרפי, אשר רונית מטלון מתייחסת אליו באחרית הדבר לספר, מרתק במיוחד משום הסביבה בה כתבה, ובראש ובראשונה, מעצם היותה אישה.

"השפעה". פמיניזם, אירוניה וכתיבה משובחת (עטיפת הספר)

כיאה לסופרים מעולים באמת, אפשר להביט על כתיבתה מזוויות רבות: דרך הממד הביקורתי-חברתי, האירוניה, הפמיניזם והתחכום הסגנוני. אף על פי שעלילות ספריה מתמקדות בהווי מצומצם של מעמד מצומצם עוד יותר באנגליה של המאה ה-18, כאשר הגרעין הינו אהבה ונישואין, גם הציניקנים הגדולים ביותר לא יכולים להתעלם מהברק המסנוור של כתיבתה; מהניסוחים האינטליגנטיים, החדים כתער (והקלישאה במקומה); מההומור החריף שנמסר כאילו בנונשלנטיות ומהיכולת הנדירה שלה לעצב עולם מגובש, שלם ומשכנע ודמויות מושלמות בעיצובן.

ואכן, גם ב"השפעה" - שהוא ללא ספק אחד הרומנים המעניינים, המוצלחים והמהנים ביותר של אוסטן - היא מדגימה כתיבה ספרותית מעולה מהי. כתיבה שהיא (ולא התמות בהן היא עוסקת) הסיבה שגם היום, מאתיים שנה לאחר שנכתב, "השפעה" הוא עדיין רומן רענן ורלוונטי.

חברתי הגיבורה אליוט

אן אליוט היא גיבורת הרומן, ואנו פוגשים אותה כשהיא בת 27, וסובלת מהתעלמות וניכור מצד משפחתה. אביה האלמן הוא סנוב יהיר ומגוחך, אציל שירד מנכסיו ונאלץ להשכיר את אחוזתו הכפרית ולהעתיק את מגוריו לעיר באת' יחד עם אחותה הגדולה של אן, שהיא מעין שעתוק נשי של אביה. מרי, אחותה השנייה, מתגוררת בקרבת מקום עם בעלה, צ'ארלס, ומתוארת כברייה מפונקת וקפריזית. כשהיתה בת 19, התאהבה אן בקפטן פרדריק ונטוורת, אך סיפור האהבה בין השניים נגדע משום שהגבר לא נחשב כשידוך הולם עבורה - טענה שנשמעה בעיקר מפיה של ליידי ראסל, ידידתה הטובה של אמה המנוחה של אן, ובת בריתה של הנערה שאיש אינו מחשיב, על אף המעלות הרבות שיש לה.

לאחר שמונה שנים, השניים נפגשים שוב, אולם הקפטן עדיין פגוע מנטישתה של אן אותו, ואילו היא מבלה את ימיה בין מכרים ומשפחה, מנסה להתחמק ממפגשים עמו, תוך שהיא עומדת על האמת והשקר בחברה שבקרבה היא נמצאת. אך אהבת הנעורים עתידה להציף מחדש את לבבות הצעירים, ולאחר מספר תהפוכות דרמטיות, השניים (וזהו אינו ספולייר של ממש) מתחתנים.

כאמור, לציין את מעלותיה של אוסטן זה כמעט דבר של מה בכך, אך העובדה ש"השפעה" הוא גם "ממתק קייצי" אמיתי (מהנה, מצחיק וקליל, הנקרא בחיוך רחב) וגם ספר מתוחכם ובנוי היטב. האירוניה, שהיא מרכיב מהותי בפואטיקה של אוסטן - מתפקדת בשני מובנים עיקריים: בהקשר הקומי, שכן "השפעה" בנוי על תבנית קומדיה קלאסית, והאירוניה הקומית משמשת את הסופרת בשלל סצנות; ובהקשר הדרמטי, כיוון שאוסטן שולחת את חיציה הביקורתיים אל עבר חברת המעמדות האנגלית ומצביעה על הדיכוי הנשי בחברת פטריארכאלית ובורה, ועל הזחיחות והאגוצנטריות שמאפיינות חלק נכבד מהדמויות ברומן.

אוסטן מלהטטת בין האירוניה הקומית לדרמטית, ומשתמשת בכוחה כמספרת להציג את האבסורד שבעולם אותו היא מתארת. קריאה מאוחרת של הטקסט מאפשרת לזהות את אותם אפיונים גם בחברה בה אנו חיים – על אף השוני המהותי לכאורה בין דפוסי החיים. אוסטן אומנם כותבת את "הספציפי", אך למעשה היא מעלה על המוקד מאפיינים אוניברסאליים של חברות ופרטים, שעדיין רלוונטיים ומהותיים גם היום.

אולם יכולתנו להתיק את הביקורת החברתית אל ימינו-אנו, אינה הופכת יצירה למעולה, ועל כן מרשים במיוחד לעקוב אחר המהלכים הספרותיים והסגנוניים שמבצעת אוסטן ביצירתה. עבורי, אחד האלמנטים המדהימים ביותר הוא האופן בו היא מספרת את הסיפור. היא מעצבת דמויות שלמות וברורות, ועד מהרה אנו עשויים לחזות היטב את מהלכיהן והתייחסותן למצבים. אך אוסטן אינה מסתפקת בכך, ועד סוף הרומן - כפי שמציינת גם מטלון באחרית הדבר - הדמויות משתנות ומתפתחות, בעוד המספרת מעצבת ברגישות את אותם סדקים הנפערים בהווייתן.

יש מה ללמוד

הדבר בולט במיוחד בדמותה של הגיבורה, אן אליוט, שעוברת תהליך נפשי ותודעתי מורכב ומרתק, נוכח האירועים השונים. כך למשל, כאשר אן מבינה שבנעוריה נפלה קורבן לסכלות של סולם המעמדות הבריטי וכי האישה ששימשה כמודל הינה בעלת עולם ערכים בעייתי, היא משלימה עם העניין ואינה כועסת. להפך, היא מאמצת את עמדתה הביקורתית, שואבת כוח מתפיסתה הייחודית ומקבלת ברוך ובהבנה את העבר מתוך הערכה כנה לליידי ראסל. היא אינה זקוקה לניפוץ, ומבטאת במהלכיה ובאמירותיה את ההכרח להתמיד בדרכה שלה.

דוגמא זו ואחרות נובעת לא רק מהאפיון של הדמות, אלא בעיקר מהדרך בו המספרת מגוללת את הסיפור. לאוסטן אפשרות נדירה לעצב מצד אחד קול מספרת ברור, באמצעותו היא גם שותלת את האירוניה. למשל, כאשר היא מתארת את התאהבות הנעורים של אן ופרדריק כ"ואולי די היה גם במחצית המעלות הללו מכל אחד משני הצדדים, שכן לו לא היה מה לעשות ולה כמעט שלא היה מי לאהוב", או בתיאור הארסי משהו של אביה של אן, שיותר מכול ניכר בו התום וחוסר המודעות של האציל היהיר באשר לתפיסותיו הגזעניות, הפוגעניות והאגואיסטיות.

ומצד שני, קולן של הדמויות משתבר לעתים בקולה של המספרת, ובמקום לנסח

את הדברים בדיבור ישיר של הדמויות היא מבארת את המצב בקולה שלה. כך למשל היא מתארת את תגובתה של אן להופעתו המחודשת של אהוב נעוריה: "...כמעט שמונה שנים חלפו מאז נזנח הכול. כמה מגוחך לחדש את סערת הרגש שפרק זמן כזה גזר עליה מרחק וערפל!... אבוי! על אף כל מחשבותיה ההגיוניות, התברר לה שלגבי רגשות שלא פגו, שמונה שנים יכולות להיות דבר של מה בכך."

מכאן שקריאה ב"השפעה" מעוררת לא רק את ההנאה הגלומה בקריאת טקסט ספרותי מצוין, אלא גם את התחושה כי כותבים עכשוויים רבים חסרים את היכולות של אוסטן. ראוי שילמדו ממנה כיצד מעצבים דמויות ועלילה בצורה מתוחכמת; כיצד מאזנים בין דיאלוגים מדויקים, שאף מילה בהם אינה מיותרת - לבין תיאור של מספרת, שקולה נמצא בקשר מתמיד עם הדמויות; כיצד לכתוב היטב אירוניה, הומור ופרודיה כחלק ממערך סיפורי רחב יותר, וכיצד נמנעים מטרחנות ומציגים טקסט בהיר, מעניין, מסעיר ומרגש. טקסט על-זמני.

"השפעה", מאת ג'ין אוסטן. תרגום: מיכל אלפון. אחרית דבר: רונית מטלון. הוצאת כתר. 268 עמ'.