המחאה החברתית איבדה את זה

"אם המחאה תיכשל, היא תהפוך למהפכה של קליעים", איים בקיץ שעבר אחד מפעילי המחאה המרכזיים, באופן שהזכיר את החבר ולדימיר איליץ' לנין, שאמר כי "לא עושים מהפכה בלי רובים".

אלא שאותו פעיל הוא בסך הכול חייל נאמן בשרשרת הוויה מהפכנית, לא גדולה במיוחד אך מאוד מיליטנטית ורעשנית, הכוללת דמויות מופת אחרות כמו רגב קונטס, שאיים אשתקד כי "זה ייגמר בגיליוטינות" וחברים אנונימיים לדרך ולמטרות, שטרחו להציב ימים ספורים לפני כן גיליוטינה בשדרה, תוך רמיזה לא מוסווית במיוחד שגורלם של קברניטי "הקפיטליזם החזירי", ובראשם נתניהו, לא יהיה שונה מזה של לואי ה-16.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

יש מחיר לישראליות / שאול מופז

C האבסורד בהכשרת המאחזים / אריק אשרמן

כך, בעקבות האיומים המתגברים של מיטב פעילי המחאה גם בחודשים האחרונים, כי בקיץ 2012 זה כבר לא יעבור לשלטון בשלום, נחתה במקומותינו במוצ"ש 24 ביוני האלימות שכה הובטחה. בעקבותיה הגיעה כמובן גם הפרשנות החופשית של דפני ליף, סתיו שפיר ושות' שידי המפגינים לא היו במעל האלימות, ושזו המשטרה, העירייה והשלטון שנקטו אלימות. כמובן הכול תוך כדי תיאום מושלם באישון ליל בין נתניהו, דנינו וחולדאי, כדי לא להשאיר מהמחאה זכר.

ובמוצ"ש האחרון, כשכבר דומה היה שהמחאה מודל 2012 יוצאת מהאופנה ונעה על אדי הדלק האחרונים שהצליחו אבירי מסדר רוטשילד לקושש, שפך על עצמו משה סילמן מספיק דלק כדי להצית את עצמו לדעת ולנטוע באחת זיק של תקווה בקרב החברים שההצתה לא הייתה מאוחרת.

"אני חושב שהדבר יכול לסמן את 'אבו עזיזי של המחאה בישראל' והוא יהווה מקרה מכונן של המחאה", ביטא יוסי יונה את משאת נפשם של החברים ועשה שימוש ציני בטרגדיה של סילמן לקידום המהפכה. אך טבעי היה שאיש מהמוחים לא ייתן את דעתו לעובדה, הנוראית כשלעצמה, שסילמן הוא רק אחד מני רבים, בעולם (גם בסקנדינביה הסוציאל-דמוקרטית) כמו בישראל, שמנסים לשים מדי שנה קץ לחייהם עקב קשיים כלכליים - מבלי שיוסי יונות וסתיו שפיריות למיניהם יעשו מהדבר מטעמים פוליטיים וחברתיים.

דרישות מופקרות

ועדיין, גם אם יתמידו בשימוש הנואל והנפסד בטרגדיה של סילמן לקידום עסקיהם המהפכניים, את ההצלחה בהוצאת ההמונים לחוצות מהקיץ שעבר הם לא ישכילו לשחזר, כפי שכשלו בכך השנה עד עתה. למעט אלפי מפגינים ספורים מהגרעין הקשה של העבודה, מרצ, חד"ש ושאר ארגוני שמאל רדיקלי, לא ניכרו אורחים רבים מהחוץ בשלל הפגנותיהם. ההסבר לכך נעוץ בעיקר בחומרים המרכזיים שמהם עשויות "מהפכות חברתיות", ושבולטת במיוחד בזו המקומית:

1. נכונות לנקוט כמעט את כל הצעדים, כולל שימוש באלימות או בטרגדיות אישיות, ובלבד שהמטרה תושג.  
2. רדיפה קנאית אחרי כל מי שחורג אפילו מעט מרוחה של המהפכה או מדבר בה סרה. ב-2011 היו אלה, למשל, מרגול וענת וקסמן, והשנה הקורבנות לפי שעה הם חולדאי, יחימוביץ', שרון גל ואיציק שמולי.  
3. צביעת המצב הקיים בצבעים שחורים משחור. למשל, "קריסת מעמד הביניים" ו"שלטון העושה את דברם של הטייקונים", גם אם הטייקונים חוו בשנה האחרונה את נחת זרועה של הרגולציה הממשלתית כפי שמעולם לא חוו.
4. דרישות מופקרות להפיכת סדרי שלטון וכלכלה מהיסוד, שאם ימומשו, למשל העלאה גורפת של יעד הגירעון - יסדרו לנו במהרה בימינו תחרות צמודה עם יוון ב"מקצוע" "של מי הכלכלה קרובה יותר לעברי פי פחת".
   

חומרי מהפכה אלה, שכבר היו בצנרת התוכנית של מועצת השדרה עוד ב-2011, אך מרביתם הוסוו וטושטשו בסיועה הנדיב של התקשורת, הועלו עתה אחר כבוד על השולחן, ומכאן קצרה הייתה הדרך לנתק הבלתי נמנע בין המועצה המהפכנית לבין שדרות נרחבות בציבור - שמשום מה נכון להילחם על זכויותיו אך פחות נכון לאמץ את דפוס שריפת המועדון הכה חביב על סתיו, יונה והחברים.

וכך, גם כשמסביבנו ייהום הסער הכלכלי, כש-S&P מתריעה כי העלאת הגירעון תוביל להורדת דירוגה של ישראל וכשההאטה עד כדי מיתון כבר בפתח, ראשם המהפכני של דפני, סתיו ויונה חלילה לא יישח. אבל הציבור, או לפחות חלקו, כבר מבין מה מיליציית סתיו-יונה עלולה לעולל למשק גם אם מקצת מדרישותיה ייענו.