בדקו את עצמכם: האם אתם סמרטוט של הילדים?

אמא, אבא, יותם בן השלוש ואיתמר בן החמש נוסעים לטיול. ברדיו שירים כייפים שאמא ואבא מאוד אוהבים, והנה בדיוק השיר החדש של הזמרת הנהדרת הזו, שאמא אוהבת במיוחד. הם שרים עם הרדיו, מזייפים בקולי קולות ואז זה מגיע. איתמר, בטון שאין לטעות בו, פוצח בהתרעמות קולנית: "אבא! אני לא אוהב את המוסיקה הזאת! תחליף! אני רוצה לשמוע את יובל המבולבל!!!". יותם, שבאופן כללי, עושה כל מה שאיתמר עושה (או שנדמה לו שהוא עושה), לא מחכה אפילו שנייה ומצטרף למקהלה התובענית: "יובל המבולבל! יובל המבולבל!".

באחת משתנה "מצב הצבירה" של אמא. היא מביטה באבא ומפטירה ברפיון: "נו, תשים להם. מה לעשות? העיקר שיהיה כאן שקט".

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

"אמא, מתי מגיעים?"; איך שורדים בחו"ל עם ילדים

8 טעויות שהורים עושים בחופש - ואיך להימנע מהן

בלי להוציא שקל: איך להכין את הילד לכיתה א' בבית

כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'?

אבא מביט מבעד לחלון. המחשבה שלמראות החולפים על פניו תצטרף עוד מעט מוסיקת רקע ילדית ומעצבנת משביתה כל שמחה בליבו. לא כך הוא דמיין את הדרך. והדרך, כך נראה, עומדת להיות ארוכה ומייגעת. ולא, אין לו שום דבר נגד אותו יובל, מלבד העובדה שכרגע הוא מרגיש כלוא במכוניתו שלו, שבוי בידי שני זאטוטים זבי חוטם שעל פי כל רישום הם ילדיו החוקיים, שלא עוצרים באדום ואף מגבירים את קולם ומפלס טענותיהם בשני קולות מתואמים להפליא: "אנחנו לא רוצים את השירים האלה! אתם תמיד שומעים רק את המוזיקה שלכם! זה לא כיף לנו! אנחנו רוצים יובל המבולבל!".

חמש דקות לאחר מכן, יובל המבולבל ברקע, הילדים שרים את השירים המוכרים עד זרא, אמא ואבא שותקים, מנסים להרגיש טוב עם מה שקרה ומחשבים כמה זמן עוד נותר עד שיגיעו ליעדם.

"לא אתה! אמא תביא לי!" 

מכירים? בשנים האחרונות אני עדה ליותר ויותר מצבים בהם ילדים מנהלים את חייהם של הוריהם. פשוט כך. שולטים בהם ובחייהם ביד רמה ובזרוע נטויה: "היום אני רוצה שאבא ייקח אותי לגן! רק אבא!"; "עכשיו תביאי לי שוקו! לא אתה! אמא תביא לי!"; "אל תנוחי עכשיו! אני רוצה שתשחקי איתי! אמא!!!"; "קחי אותי על הידיים! את לא עייפה! את סתם אומרת!"; "תישן איתי! אני לא יכול להירדם לבד!"; "אני רוצה את זה ואת זה וגם את זה! בא לי!".

ולא, לא מדובר כאן על ילדים בעייתיים במיוחד. הילדים האלה הם ילדים ככל הילדים. כמו כולנו, גם הם רוצים וצריכים משהו מאוד בסיסי הנקרא "שליטה". שליטה בחייהם, שליטה במה שקורה להם, וכמובן שליטה באחרים הנמצאים בסביבתם, ובראש בוראשונה בנו, הוריהם.

עד כאן הכל טבעי ונורמלי. אפילו הישרדותי. אבל איך זה מגיע למצבי קיצון שכאלה, בהם ילדים פשוט רודים בהוריהם ביד רמה, מחליטים עבורם מה יעשו ומתי, מחלקים להם תפקידים ופשוט מתמוטטים כשהוריהם מעיזים לסרב להם?

חשוב להבין שתפיסת העולם של ילדים היא מאוד אגוצנטרית. הם קשובים לצרכים שלהם ומצפים למענה מהיר, מספק וחיובי. תמיד. כל הזמן. "לא", "אחר כך" ו"אין" – לא נכללים בסל האפשרויות שלהם. הם גם לא מודעים שלאנשים אחרים בסביבתם יש צרכים שונים משלהם, לגיטימיים לא פחות, ולעתים אף סותרים. הם בטח לא מסוגלים להתחשב ולוותר על עצמם למען מישהו אחר. זו הבנה ויכולת שמגיעים מאוחר יותר.

החל מגיל שנתיים בערך, לאט לאט ובהדרגה, זה אמור להתחיל להיבנות, בעזרתנו ובהנחייתנו, הוריהם האוהבים. אלא שכאן פעמים רבות מדי במקומותינו מתחיל הקושי. וכולו שלנו.

נותנים להם בלי גבולות - ומאבדים את עצמנו

קשה לנו לשים את הגבול במקום המתבקש, קשה לנו לאכזב ולתסכל, קשה לנו לדעת מתי כן ומתי לא, על מה כן - ועל מה לא. קשה לנו לפעול בשיקול דעת תחת עומס רגשות האשם המציפים להטביע אותנו בתוכם, שהרי אנחנו רואים את הילדים כל כך מעט, אז איך נוכל לסרב להם? והכי קשה: לאבד, ולו לרגע, את אהבתם. כי מי אנחנו בלעדיהם?

ובתוך הנתינה האינסופית הזו אנחנו מאבדים משהו מאוד-מאוד חשוב, משהו שלעולם אסור לנו לוותר עליו: אנחנו מאבדים את עצמנו. פתאום אנחנו לא חשובים. כל תפקידנו מתמצה בלספק רצונות וגחמות של הילדים שלנו. ויותר מזה, לא פעם אנחנו מוצאים עצמנו פועלים ומגיבים מתוך פחד, פחד אמיתי מפני ילדינו, עצמנו ובשרנו, והופכים להיות סוג של בני ערובה בידיהם. מבטלים את מי ומה שאנחנו. את הצרכים שלנו, ההעדפות, הנוחות, הרצונות שלנו.

הייתכן דבר כזה? לא התבלבלנו קצת?

ואם כל זה לא מספיק חמור, הרי שבנוסף לכך אנו גם מייצרים בדרך זו ילדים בלתי אפשריים, שלחיות במחיצתם זה סוג של עבדות. אלו ילדים שרק מגבירים יותר ויותר את "דרישות החוטפים", כי עד שלא נעצור אותם הם ימשיכו. אין להם את המנגנון שעוצר. זוכרים?

אז הנה, במיוחד עכשיו, בימים לוהטים, דביקים ומאתגרים אלו של קיץ וחופש גדול, בואו נעלה את הנושא הזה על סדר היום ונבדוק מה חשוב לקחת כאן בחשבון, ומה ניתן לעשות אחרת:

1. מה אני רוצה?

מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם את השאלה החשובה הזאת? כן, בלהט החיים אנחנו קצת שוכחים את עצמנו ומתקשים לעתים לשמוע את הקול הפנימי הזה שאומר לנו מה הלב רוצה. עשו חסד עם עצמכם וחיזרו להטות לו אוזן. גם אם זה יסתבר כבלתי אפשרי כרגע (או בכלל) - אל תסכימו לאבד אותו.

2. על מה אתם לא מוכנים לוותר

עשו רשימה של דברים שעליהם אתם לא מוכנים לוותר, שחשובים ומשמעותיים לכם. זה יכולה להיות מנוחת צהרים בשבת (כמו פעם, כשאבא היה הולך לישון וכולם הלכו על קצות האצבעות, זוכרים?), צפייה בסדרת טלוויזיה שאתם אוהבים (תארו לכם!), שינה במיטה הזוגית שלכם בלי שותפים - ועליהם תתעקשו. באחריות: כעבור זמן קצר בהרבה ממה שנדמה לכם הילדים שלכם יקלטו שאתם רציניים ויוותרו שם.

3. מותר גם להגיד לפעמים "לא!"

נשבעת לכם! וכן, מותר גם לסרב לבקשות כאלה ואחרות כשזה ממש לא מתאים לכם: ללכת לגינה כשאתם עייפים, להסיע לחבר כשאתם עסוקים, לתת יותר דמי כיס כשאין. הרצונות והיכולות שלכם עצמאיים ונפרדים וחשוב ללמד את הילדים לקבל ולכבד אותם. כי אם לא נכבד את עצמנו - איך יכבדו אותנו?

4. כשהילד שלכם אומר שהוא לא אוהב אתכם

הוא למעשה מתכוון לכך שהוא מתוסכל, וזה בסדר. החיים מלאי תסכולים ואין לנו ברירה אלא ללמד את הילד שלנו לעבור דרכם ולהאמין שגם בצד השני יש חיים. חבקו אותו (אם הוא מאפשר), הגידו לו שאתם רואים שקשה לו, והכי חשוב- אל תתמוטטו. כך תעברו ביחד את המהמורה הזאת, שלאחריה תוכלו שניכם לרשום לעצמכם בסיפוק שהנה החזקתם מעמד. ובפעם הבאה יהיה כבר קצת יותר קל.

5. ילדים צריכים הורה שיש לו עמוד שדרה, אישיות ונוכחות

כזה הרואה למרחוק, בעל ניסיון, שמכיר את שבילי החיים, שיודע (לפחות יותר מהם) לעשות הבחנה בין עיקר לטפל, בין חשוב לבהול, בין צריך לרוצה, בין עכשיו לאחר כך. הורה הוא מנהיג במשפחה, כזה שאפשר להישען עליו בביטחון, ששומר עלי מכל רע אפשרי. כמה בטחון יש, לדעתכם, לילד המנהל את הוריו?

6. אין לך אדם שאין לו שעה

אמרו חז"ל, ובמילים פשוטות: כל אדם צריך שתהיה לו שעה משלו, בה יוכל לעשות דברים שהוא אוהב, המסבים לו שמחה ועונג, שלא קשורים לסיפוק צרכים של אחרים. זה כל כך חשוב וזה ממש לא קורה באופן טבעי מהרגע בו אנו עוברים למעמד הורים. אל תוותרו על השעה הזאת, שתמלא את המצברים שלכם מחדש להמשיך ולהיות הורה ואדם טובים יותר. החליטו על יום ושעה ורשמו זאת ביומנכם, ממש כמו כל דבר חשוב אחר.

7. הגדירו לילדיכם את שטח השליטה שלהם

כן, הם בהחלט יכולים להתאמן בשליטה. כן, הם מוזמנים להשמיע את קולם, להתווכח ואף להתעקש.

אנחנו ממש לא רוצים להפוך אותם ל"יס-מנים" קטנים, חלילה. אלא שזה יהיה יותר קשור לדברים שלהם, בזמן ובמקום שאנחנו נמצא לנכון, ופחות, הרבה פחות, לחיים שלנו.

8. וכמה אתם צריכים לשלוט בסובבים אתכם?

נו, מה לעשות, הכל מתחיל מאיתנו. אנחנו המודל לחיקוי, אותנו הם רואים ומעתיקים ועם זה הם ממשיכים הלאה. אז עד כמה אתם מרגישים צורך לקבוע הכל, להיות מעורבים בכל דבר, להשמיע את קולכם, לתת את הטון? וגם עד כמה אתם יודעים לשחרר ולתת למישהו אחר להוביל? הזדמנות פז ל"בדק בית" אישי, ותודה לילדינו היקרים שהביאונו עד הלום.

9. אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום!

אחת המלכודות שאנו מרבים ליפול בה היא הדחיינות: "נו טוב, למי יש כוח? נחכה קצת שהילדים יגדלו, יהיו יותר עצמאיים, פחות יצטרכו אותנו ואז נעשה פה סדר". אז זהו, שממש לא! עם הזמן יהיה קשה יותר להיפטר מדפוסים שהשתרשו, ומעבר לכך - למה ללמוד לחיות עם הקושי כשאפשר ללמוד לחיות הרבה יותר טוב בלעדיו? באחריות, זה הפיך. טפלו בזה. עוד היום.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן