בוב ספוג: גם למבוגרים אינפנטילים
הספוג הצהוב שניחן ביכולת לסיבוך סיטואציות חברתיות וחבריו לסדרה צוחקים על חלשים, קורצים למבוגרים ובעיקר מחנכים לאי צדק. כי כמו כל יצור מרובע ומטופש, גם אתם צריכים לדעת לספוג
"זה מצחיק כי זה מצחיק ודי", גוער בי בכורי בן ה-12 כשאני שואלת (שוב) מה מצחיק אותו ב"בוב ספוג", ומצווה עלי לא לחפור. לעתים קרובות, קשה להבין מדוע ילדים צוחקים ממה שהם צוחקים, ומלאכת ההסבר (והחפירה) מוטלת על מבוגרים. אבל במקרה הזה, אני צריכה להודות בכישלון. גדול, מהדהד ומכעיס.
ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:
למי שלא מכיר: ספוג אמבטיה צהוב ורבוע מתחזה לספוג ימי וחי בעיר תת מימית ששמה "ביקיני בוטום". לא, ילדיכם שאילצו אתכם לקנות מצעים, מברשות שיניים, שעונים, ספלים, תיקים ותחפושות מעוטרות בדמותו המגוחכת, ודאי לא מבינים ששם העיר הוא "חלק תחתון של ביקיני", בתוספת קריצה למבוגרים: מעל לעיר הזאת שוכן האי הקטן ביקיני, שאמור להזכיר לקשישים את האימה הגרעינית של המלחמה הקרה. זו לא הבדיחה היחידה בסדרה שילדים לא יבינו.
הספוג החביב, עם העיניים הילדותיות הגדולות, ניחן בקול נעים כשל ברווז אמבטיה מגומי שדורכים עליו בטעות. הקול מפיק בעיקר שטויות. בובספוג ניחן ביכולת מדהימה לסיבוך סיטואציות חברתיות, ליצירת אי-הבנות ולהתנהגות מאותגרת-אינטליגנציה.
אבל זה עוד כלום לעומת פטריק, חברו הטוב. פטריק הוא כוכב ים שאפשר לומר עליו שני דברים ברורים: הוא טוב לב באורח קיצוני, והוא מאותגר שכלית באורח קיצוני לא פחות. אם אינני טועה, חלק ניכר מן ההצלחה של הסדרה, שעודנה מככבת בטבלאות הרייטינג של ערוץ ניקלודיאון האמריקני ("ניק", בפי הילדים שלכם), טמון בדיוק בזה: צוחקים על מפגרים. ועוד איך צוחקים. ב-1999, כשהסדרה נולדה, פטריק היה פחות מפגר, אבל ככל הנראה מישהו בהפקה הבין שלצחוק על חלשים זה ערך טלוויזיוני-מסחרי שאין לזלזל בתשואותיו.
עוד שתי דמויות צריך להכיר לכם: מר קראב, שמנהל את מזללת קציצות הסרטן שלו ביד רמה, רודה בעובדיו ביד רמה עוד יותר ומנצל את טפשותם ותמימותם, הוא יצור כעוס וחרד שמודאג נורא מהאפשרות שמישהו יגנוב את מתכון הקציצות הסודי שלו ויחבל בעסקיו. אכן, תוכן ראוי לבני השלוש וקצת, שזה הגיל בו נדבקים לראשונה לעלילות הספוג.
אחרון, לא בדיוק חביב: סקווידוויד. דיונון בעל שש זרועות בלבד, זועף ודכאוני. אולי בגלל שנגזר עליו להפעיל את הקופה הרושמת של המזללה. לאורך המון עונות הוא דוחה את הצעות החברות של הספוג ונפגע מתעלוליו הילדותיים. מדי פעם הוא נובח עליו או משחרר לאויר משפטים סרקסטיים על אודותיו, שגם הם משוטטים לילדים שלכם אי שם מעל לראש. ל"ניקלודיאון" לא אכפת. הסדרה, למרבה ההפתעה, פופולרית גם בקרב מבוגרים.
מבוגר לא אחראי
יתכן שמקור החיבה של הגדולים לעלילות חיות הים הוא בכך שהעלילה, ברוב הפרקים, כלל לא מתכתבת עם עולמם של ילדים. יש בה אפיזודות של תחרות מסחרית, עניינים רומנטיים, מאבקים ביחסי העבודה, טרוניות על שגרה שוחקת ועניינים אחרים שמוכרים לצופים מפילוח דמוגרפי מדוייק של צופי צווארון כחול. הילדים הצופים בה, לא יידעו שבוב ספוג הוא נציג נאמן של מעמד דפוק במיוחד: עובד לפי שעות, מרוויח שכר מינימום וגם את זה הסרטן המעביד מנסה לגזול ממנו.
הורים בארצות הברית, וככל הנראה גם אצלנו, מברכים על העדרה היחסי של אלימות מן הסדרה. כאן העולם לא יתפוצץ כל שתי דקות, לא יהיו גיבורי-על שיצילו את כדור הארץ מכליה, ולא יהיה רשע מפלצתי שיאיים עליו בפרק הבא. מה שיש בה ושוב, מעל לראשי הילדים, הוא הצטברות אלימות מילולית מדאיגה של הדמויות החזקות כלפי החלשות וחוסר תגובה מתמיה ומתמיד של החלשים. בוב ופטריק לעולם לא נפגעים, נעלבים או מגיבים באורח רגשי כלשהו לעלבונות, וזה לא בגלל שלכוכב ים יש שריון וספוג סופג הכל, אלא בגלל שהם - תסלחו לי - נורא נורא מטומטמים.
ואולי משום כך הם לא מנצחים לעולם. לא מצליחים להביס את החזקים או לחולל שינוי כלשהו במצבם. שינוי הוא אויב גדול של סדרות טלויזיה לילדים, ולכן בוב ספוג נשאר תקוע בדיוק במקום שבו התחיל: ילד ספוג נצחי, עובד זוטר ומי שלא מצליח לסיים את הלימודים בבית הספר לשייט. עצם ביקורו בבית הספר נובע מדרישה של הרשת ליוצרים ולהוגים ליצור עבורו "סביבה מתאימה לילדים". דרשו וקיבלו, אבל רק מספר מזערי של עלילות מתרחש שם, במקום בו ילדים לא ספוגיים מבלים את ימיהם.
סטיב הילנבורג שהגה, יצר ומכר את הסדרה ל"ניק", הוא ביולוג ימי שעשה הסבה מקצועית לאנימציה. הוא ביקש לקרוא לו "ספונג'בוי", ילד-ספוג, אבל השם המסחרי כבר היה תפוס. הוא עצמו לא האמין כי יצור רבוע שנראה כמו גבינה צהובה עם חורים יוכל לעשות את מה שעשה. כבר ב-2002, שלוש שנים אחרי ההשקה, נמכרו מוצרי בוב ספוג ב-500 מיליון דולר בארצות הברית
לבדה. קצב המכירות לא קטן מאז. יש יותר מ-10,000 מוצרים שונים שעליהם מוטבעת הדמות. הילנבורג עצמו כבר מזמן לא שם. ב-2004 היה אחראי לעוד הצלחה קופתית: סרט באורך מלא עם דמויות הסדרה ועלילות מופרכות לא פחות מאלה של כל פרק.
רק אידיוט מתווכח עם הצלחות, אבל ההדהוד החברתי שלהן ממשיך לאתגר את המחשבה. כן, יש בסדרה מסרים חיוביים על כוחה של ידידות ועל הצורך להתמיד ולבקש לעצמך חברים גם אם אתה מרגיש דחוי. מנגד, יש בה מסר מטריד מתמיד: אל תגיבו על אי צדק, תמשיכו לחייך ותמשיכו בשגרה המתישה שלכם. כי כמו כל יצור מרובע ומטופש, גם אתם צריכים ללמוד לספוג.
